גבריאלה לא מוצאת את מקומה בשכונה בבת-ים שאליה עברה משפחתה מהמושב. אין לה חברים, והילדה הכי מקובלת בכיתה מאשימה אותה בגנבת התליון המוזהב שלה. מה לעשות שבמקרה – באמת במקרה! – גבריאלה מוצאת את התליון, ולא רק אותו: היא מוצאת גם ילדה גובלינה שלא מדברת ונערה מסתורית שרודפת אחריה ויורה חיצים מורעלים.
גור אילני, מחבר סדרת ספרי מונו, רקח לגבריאלה הרפתקה, שבמהלכה היא נלחמת ביצורי ברזל, יוזמת משימת הצלה נועזת, משתתפת בקרב התמידי בין הטבע לערי הבטון, ומבינה שגם אם מתכננים בפירוט לא תמיד הכול הולך לפי התוכניות.
הסיפור הזה מתחיל בתליון.
תליון פשוט, כזה שעונדות ילדות הכי רגילות. שם באותיות מחוברות שתלוי על שרשרת זהב דקה. ואת התליון הזה אני מוצאת, מונח מולי על השביל.
דווקא כאן, בשביל המוצל בגן ציפורים, השביל שבו הלכתי כשהייתי קטנה ואני עדיין מכירה בו כל מטר, זה שהייתי אוספת בו אבנים קטנות וענפים, כאן אני מוצאת תכשיט.
ובגלל שאין דבר טוב יותר מלמצוא לגמרי במקרה כל מיני מציאות, ועוד מזהב, אני מתכופפת, מושיטה יד ומרימה אותו.
אבל כשאני קוראת את השם שכתוב על התליון — ארבע אותיות מחוברות —
הגוף שלי קופא במקומו.
אני מכירה את התליון הזה.
