לא שם עין

אני שוכב על משטח פלדה, מודע מדי לאקדח הרנטגן העצום שמכוון אלי. הוא נראה כמו נשק לייזר שהרעים הכי רעים בסרטים משתמשים בו — בגודל של חדר ובמשקל חמישה טון. איום ממשי על כדור הארץ.  "איזה מוזיקה אתה אוהב, רוס?"  אני בטוח שטכנאי הקרינה מנסה להסיח את דעתי בזמן שהוא קושר אותי. יש לי על הראש והצוואר מסכה מרשת פלסטיק קשיחה שמונעת ממני לזוז - יצקו אותה על הפנים שלי אתמול -  והטכנאי מתאמץ לחבר אותה למשטח. הוא מעקם את האף ומושך.  "אה... לא משנה. מה שיש," אני מסנן בין השיניים. המסכה הקשיחה לא ממש מאפשרת לי להזיז את הסנטר. המסכה ננעלת, והטכנאי - פרנק - תוקע אגרוף חלש בכתף שלי. "בחייך, גבר. אם אתה מתכוון לשכב כאן חצי שעה אתה צריך מוזיקה. יש לי את כל הסגנונות. תגיד לי מה אתה אוהב. כל התשובות נכונות."