אן ווייד בנו לעצמם חיים באדמת הטרשים של צפון איידהו, שם הם כבולים בעבותות של אהבה ושל זיכרון שהולך ומתערער. בעת שזכרונו של בעלה דועך, מנסה אן להרכיב את חלקי האמת בפאזל של אירועי אותו היום שבו הכל התהפך ולהבין מה קרה לאשתו הראשונה של וייד, ג'ייני, ולבנותיהם.
בסיפור המסופר מנקודות מבט שונות - לרבות אלו של אן, וייד וג'ני, שמרצה כעת מאסר עולם בכלא - אנו מלקטים בהדרגה פרטים על המעשה המזעזע שפירק את חיי הזוג, ונדרשים להחליט באיזה נתיב סיפורי לבחור: בנרטיב שהתקבע כאמת המקובלת או בנרטיבים המרמזים לאמיתות אפשריות אחרות.
אמילי רסקוביץ' יצרה בספר הביכורים שלה חווית קריאה ייחודית ומהפנטת. הספר זכה בפרס דילן תומס הבינלאומי, בפרס או הנרי ובפרסים נוספים.
הם אף פעם לא נסעו בטנדר, לבד מפעם או פעמיים בשנה כדי להביא עצי הסקה. הטנדר חנה במעלה הגבעה לפני מחסן העצים, בשקעים העמוקים שבמכסה המנוע שלו נאגרו מי גשם וזחלי יתושים. כך היה כשווייד היה נשוי לג'ני, וכך זה גם עתה, כשהוא נשוי לאן.
אן עולה לשם לפעמים, כדי לשבת בטנדר. היא מחכה שווייד יהיה עסוק, כדי שלא יבחין שהלכה. היום היא הגיעה לכאן בתואנה שהיא הולכת להביא עצי הסקה, וגררה עמה מזחלת כחולה על הבוץ והעשב וטלאי השלג. מחסן העצים אינו מרוחק מהבית, אך הוא מוסתר מאחורי שורה של אורני פונדרוסה. היא מרגישה כמסיגת גבול. כאילו אסור לה להביט בדבר מכל זה. הטנדר חונה בפיסה נדירה של קרקע שטוחה, מעין מדף בלתי סביר שנחצב בהר. לפני מחסן העצים, סביב הטנדר, מוטלות פה ושם, בעשב ובשלג, לבֵנים שנשמטו. סלילים של תיל מעוקם שעונים על העצים. על ענף ארוך תלויים שני חבלים עבים המתנודדים כעת בכיוונים מנוגדים, אך נראים כאילו פעם היו מחוברים בלוח שטוח - נדנדה לילד.
