בסביבות 1880, בפריז, סיפר מרק טוויין לבנותיו הצעירות אגדה על נער עני ששמו ג'וני, המקבל כמה זרעים של צמח קסום ויוצא להציל נסיך שנחטף. טוויין כתב טיוטה גולמית של המעשייה, אך הסיפור נותר בלתי-גמור.
הטיוטה התגלתה לפני כמה שנים בארכיונים של מרק טוויין באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, והיא רואה עכשיו אור בגרסה שונה: על פי קווי המתאר הכלליים שהותיר טוויין, כתב פיליפ סטד (פיליפ פ' סטיד) סיפור המנסה להשלים את החסר, ושזר בו גם תיאור של מפגש דמיוני בינו לבין טוויין. את האגדה החדשה מלווים איוריה של ארין סטד (ארין א' סטיד), רעייתו ושותפתו ליצירה, שאיירה גם את ספריו הקודמים, תהיה בריא מוריס מגי והסיפור הטוב של דב.
אם נתרכז טוב־טוב עכשיו, נמצא את עצמנו בדיוק במקום שבו אנחנו צריכים להיות. למעשה, נמצא את עצמנו בארץ לא רחוקה מכאן; היא לא רחוקה, ובכל זאת די קשה למצוא אותה, כך שרוב הסיכויים שלא תגיעו אליה לעולם. אם כי אני ניסיתי. וגם קשה מאוד להגות את שמה של הארץ הזאת: כל כך קשה, שעצם הניסיון יהיה בלתי־מכובד.
לעומתה, כמובן, הארץ שלנו, ארצות הברית של אמריקה, מתגלגלת על הלשון בלי כל מאמץ, וכל כך קל למצוא אותה, שבוודאי תקדישו חצי מחייכם לחיפוש מוצא ממנה. אז הנה, כמו שאתם רואים, כבר הצלחנו למצוא שני הבדלים בין כאן לשם.
הבדל נוסף שמצריך התייחסות: בארץ הזאת, שקשה למצוא אותה וקשה להגות את שמה, ואשר בה יתרחש סיפורנו, חסרי המזל והרעבים נותרים חסרי מזל ורעבים כל חייהם. ולעומתה, בארצות הברית של אמריקה, כל אחד זוכה בהזדמנות שווה והוגנת. וכל מחשבה אחרת גובלת בגסות רוח!
כאן — ולא משנה אם אנחנו במישיגן או במיזורי — חסרי המזל והרעבים עשויים לחטוף מכה בבוהן, להסתכל למטה ולגלות לפניהם קערה גדולה מלאה מטילי זהב. אֵאוּרֵקה! אבל שם, רוב הסיכויים שחסרי המזל והרעבים יחטפו מכה בבוהן, יסתכלו למטה ויגלו רק שורש יבש של עץ תפוח זקן וכמוש.
בדיוק כמו שקרה לג'וני, גיבור הסיפור שלנו, בדיוק כרגע —
