היסטוריונים ומבקרים מכל רחבי העולם הגדירו את סטלינגרד
של אנטוני ביוור כתיאור המהימן ביותר של המערכה הנוראה ביותר במלחמת העולם השנייה.
באוגוסט 1942 הגיעה הארמיה השישית של היטלר לפאתי העיר שנקראה על שמו של מנהיג ברית המועצות. במשך חמישה חודשים שרדו הרוסים תחת המצור האכזרי של הנאצים, נחושים להחזיק בסטלינגרד בכל מחיר. לאחר מכן, במהפך יוצא מגדר הרגיל, הם איגפו את כוחות האויב עד שהוא כותר והפסיד בקרב, שלא היה לא רק נקודת מפנה פסיכולוגית במלחמת העולם השנייה, אלא גם שינה את פניה של הלוחמה המודרנית.
אנטוני ביוור ראיין ניצולים וחשף פרטים חדשים לחלוטין בארכיונים רבים בגרמניה ובברית המועצות לשעבר, בהם תמלילי חקירות של שבויים ועצורים ודוחות על עריקה והוצאות להורג.
"יש לנו חוק פשוט בארכיון שלנו", אמר לי אלוף־משנה במשרד ההגנה הרוסי כשהתחלתי במחקר לקראת כתיבת ספר זה ב-1994. "אתה אומר לנו מהו הנושא, אנחנו בוחרים את התיקים". ידעתי מיד שאין טעם לערער. הגם שהארכיונים הממלכתיים של רוסיה נפתחו לפני חוקרים מחו"ל ב-1991, הצבא עמד בהתנגדותו לפתיחת הארכיונים שלו. בסופו של דבר, אחרי שלחצה עליו ממשלת ילצין, נאלץ הארכיון של משרד ההגנה בפודולסק, TsAMO, ללכת בתלם. שיחק לי המזל, והייתי אחד הזרים הראשונים ממש שניתנה להם גישה לפי התקנות החדשות. "טוב, אתה יודע שאני כותב על הקרב על סטלינגרד", עניתי לו. "כדי לתת לך מושג על החומר שמעניין אותי, מצאתי שאת הדוחות הכי מעניינים בארכיונים הצבאיים של גרמניה בפרייבורג כתבו אנשים מחוץ לשרשרת הפיקוד, רופאים וכמרים".
"אין שום כמרים בצבא האדום", צחק האל"ם מקרב לב ונופף מולי באצבע.
