תרגום חדש לעברית לספרו הקלסי של ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור על כיבוש ברלין, נפילת הנאציזם, סופו של היטלר וסיום מלחמת העולם השנייה.
בנפילת ברלין - 1945 פורס ביוור, מחבר הקלסיקות מלחמת העולם השנייה, סטלינגרד וספרים מצוינים נוספים, יריעה רחבה של קץ הרייך השלישי במלחמת העולם השנייה ומספר את סיפורה המרתק והאכזרי של נפילת עיר הבירה. הוא מתאר קרבות ומתקפות, מצעדי ניצחון וסבל מחריד של מיליוני קורבנות, התפתחויות ואירועים הרי משמעות נוספים, ואת ימיהם האחרונים בבונקר התת-קרקעי של היטלר ואווה בראון, ושל יוזף ומגדה גבלס, שהרעילו את ששת ילדיהם לפני שהתאבדו.
לברלינאים, הכחושים ממחסור במזון והסובלים מעקה כללית, לא היו סיבות של ממש לחגוג את חג המולד של 1944. חלקים גדולים של בירת הרייך כבר היו לעיי חורבות תחת ההפצצות. חוש ההומור המר של הברלינאים הפך להומור של קברנים. ההלצה הנפוצה בעונת האי־חג הזאת היתה: "תנו לחבריכם מתנה שימושית: ארון קבורה".
הלוך הרוחות בגרמניה השתנה בדיוק שנתיים לפני כן. מעט לפני חג המולד של 1942 החלו להתפשט שמועות על כיתור הארמיה השישית של גנרל פרידריך פָּאוּלוּס בגבה אל הנהר ווֹלגָה. המשטר הנאצי התקשה להודות כי גורלה של העוצבה הגדולה ביותר בכל הוורמאכט נחרץ להכחדה, בחורבות סטלינגרד ובסטֶפָּה הקפואה שמחוצה לה. כדי להכין את הארץ לבשורות המרות הכריז יוזף גֶבֶּלס, שר הרייך לתעמולה ולהשכלה, על "חג מולד גרמני", ביטוי שפירושו הנציונל־סוציאליסטי היה צנע והחלטיוּת אידיאולוגית, כתחליף לנרות ולזֵרים מענפי אורן ולשירת "שטִילֶה נָאכט, הַיילִיגֶה נָאכט". בפרוס 1944, האווז הצלוי המסורתי כבר היה בגדר זיכרון רחוק.
