אשמת הכוכבים

בסוף החורף של שנתי השבע־עשרה, אמא שלי החליטה שאני בדיכאון, כנראה בגלל שרק לעתים רחוקות מאד יצאתי מהבית, ביליתי די הרבה זמן במיטה בקריאת אותו הספר שוב ושוב, אכלתי באופן לא סדיר, והקדשתי לא מעט משפע הזמן הפנוי שלי למחשבות על מוות.

תמיד כשקוראים על סרטן בחוברות הסברה או באתרי אינטרנט או איפה שלא יהיה, רואים שדיכאון הוא אחת מתופעות הלוואי. אבל למעשה, דיכאון הוא לא תופעת לוואי של סרטן. דיכאון הוא תופעת לוואי של סופניוּת. (גם סרטן הוא תופעת לוואי של סופניוּת. כמו כל דבר בעצם.) אבל אמא שלי חשבה שאני זקוקה לטיפול, אז היא לקחה אותי לרופא שלי, ד"ר גִ'ים, שהסכים איתה שאני ממש שוחה בדיכאון משתק ולגמרי קליני, ואי לכך צריך לאזן לי את התרופות מחדש וכדאי גם שאלך למפגשים השבועיים של קבוצת התמיכה.