"המטרה הטיפולית של הפסיכואנליזה היא 'החזרתם בשלום' למטופל של היבטים בעצמו שנקברו חיים ושעדיין אינם מתים" – טוען תומס ה' אוגדן, אחד הפסיכואנליטיקאים החיים המשפיעים ביותר כיום, ואולי התיאורטיקן החדשני ביותר בדור הנוכחי של הפסיכואנליזה.
בספר, הכולל יותר מעשרים דוגמאות מעבודתו הטיפולית הייחודית, מנתח אוגדן את ההתפתחות ההדרגתית בתולדות הפסיכואנליזה מדגש על הבנה ופירוש לעבר דגש על קיום והתהווּת, מבקר קונוונציות כמו "הרעיון שלפיו יש 'טכניקה אנליטית' נכונה הנגזרת מרעיונות אשר הועברו מדור אחד של אנליטיקאים אל הדור שלאחריו", וטוען שסגנון אנליטי הוא יצירה אישית של היחיד, "תהליך חי שמקורו באישיותו של האנליטיקאי ובההתנסותו".
אוגדן, ממשיך דרכם של דונלד ויניקוט ושל וילפרד ביון, מציע בספר ניתוחים יצירתיים לשני מאמרי מפתח של ויניקוט – "לתקשר ולא לתקשר" ו"השימוש באובייקט" – וגם לשירים של רוברט פרוסט ואמילי דיקנסון.
