קְוִויר מָאמֶע לוֹשֶׁן - מפגשים בשירת נשים 1990-1880 הוא תרגום של הספר Queer Expectations: a Genealogy of Jewish Women’s Poetry, שהתפרסם באנגלית ב-2018, ופרסומו בשפה העברית מהדהד את השאלה המרכזית של הספר: כיצד משוררות יהודיות בוחרות את שפת כתיבתן, ואיזו המשכיות מייצרת כל בחירה, לפנים ולאחור גם יחד?
לפנינו מסע פואטי חוצה זמנים, ארצות ולשונות, המזמין לגלות את שלל האפשרויות הגלומות בקריאה קווירית. הספר מפגיש בין משוררות שכתבו ביידיש, באנגלית ובעברית בשלוש תקופות: בסוף המאה ה-19, בזמן הופעתה של כתיבת נשים יהודיות בארצות הברית (אמה לזרוס); בין שתי מלחמות העולם, כשנשים כותבות הן בעברית (לאה גולדברג, יוכבד בת מרים) והן ביידיש (קדיה מולודובסקי, אנה מרגולין); ובשנות ה-80-70 של המאה העשרים, עם עליית הכתיבה הלסבית היהודית (אדריאן ריץ׳, אירנה קלפפיש).
הספר מחבר בין המשוררות והזמנים הללו באמצעות קריאה שמובילה את הקוויריות מההווה אל העבר, תוך שהיא מוצאת את סימניה המטרימים בתוככי אותו עבר. זוהי קריאה המערערת את ההבחנה השגורה בין הזמנים ומאתגרת את החשיבה השלטת במרבית ההיסטוריה הספרותית, ובפרט זו הלאומית הציונית. במקביל, זוהי קריאה החושפת שיבושים של מודלים נורמטיביים צפויים של מיניות, מגדר ומשפחה. כך יוצרת השירה שושלת שירית קווירית, והיסטוריה ספרותית שמבקשת להציב אלטרנטיבה להטרונורמטיביות וללאומיות גם יחד.
זוהר ויימן קלמן היא מרצה בכירה בחוג לספרויות זרות ובלשנות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. מחקריה עוסקים בשירה, בהיסטוריה להט"בית, ובחקר המיניות ביידיש ובעברית.
מתוך ההקדמה, ציפייה קווירית
ב־1930 פרסמה המשוררת יוכבד בת־מרים שיר שפונה מִדוברת לנמענת, שמזמין מפגש ומתעקש בו זמנית על אי־אפשרותו. אני מבקשת לפתוח את הספר בפנייה לאחור לשיר זה, שבו אני מוצאת את העבר הקווירי שאני מחפשת ואת הציפייה הקווירית לעתיד שלי:
אַתְּ לִי בְּשׂוֹרָה נִפְעָמָה, מְצַוָּה
עַל מַהוּת אַחֶרֶת לִשְׁמֹר.
אַתְּ לִי פְּגִישָׁה לֹא־צְפוּיָה, צוֹהֶלֶת,
בְּטֶרֶם עוֹד רָאֲתָה אוֹר.
אַתְּ לִי גִּלּוּי סַף רָחוֹק וְנֶעְלָם
שֶׁל וַדְאֵי הַחוֹלֵם לִהְיוֹת,
שֶׁל הֲזָיָה עוֹרֶגֶת, מִתְעַטְּפָה,
עַל מַה שֶּׁלֹּא יוּכַל הֱיוֹת.
אַתְּ קוֹרֵאת, חוֹזֶרֶת לֹא־נִרְאֵית
וָאַעַן לִקְרָאתֵךְ אֲנִי.
טוֹב לִי הֵעָלְמֵךְ מִפָּנַי,
טוֹב לִי הִתְעַטְּפֵךְ בִּדְמִי.
טוֹב לִי בְּסִתְרֵי מֶרְחַקִּים
אֵלַיִךְ לְחַכּוֹת בִּכְדִי.
אַתְּ תִּקְוַת דַּם לִבִּי הַשְּׁלוּחָה
אֶל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עוֹד לִי.
("את לי בשורה נפעמה" / יוכבד בת־מרים)
השיר מציג פגישה "לא־צפויה" ובה בעת מתעקש על אי־מימוש המפגש, ואף מונע את הגשמתו העתידית. המקף המסומן בצמד "לא־צפויה" אוחז את שני איברי הצירוף הפרדוקסלי המחבר בין ציפייה לשלילתה. צירוף מורכב זה של ציפייה ושל שלילת התגשמותה מראש הוא שמסמן את השיר בתור טקסט של ציפייה קווירית. הציפייה היא קווירית מרגע שהיא מתנגדת לעתיד שהיא מצפה לו. בו בזמן, ביטוי ההתנגדות הוא שנותן ביטוי לציפייה.
