שבע שנים אחרי מותה, יוצא לאור "מלכות ענווי ארץ", ספרה של
שרה חינסקי, מהמבקרות החשובות של שדה האמנות הישראלי.
בספר, מציגה חינסקי מעקב פרשני מדוקדק אחר ההנחות הגלויות והסמויות שאִפשרו את כתיבת ההיסטוריה של האמנות המקומית לאורך המאה העשרים. חרף הזיקה העמוקה בין מפעל התרבות הישראלית ורעיון הלאומיות, נטען כאן, שדה האמנות בישראל פועל כמנגנון המשוחרר כביכול מכוח הכבידה של יחסי הכוח הפוליטיים, ההיסטוריים והחברתיים שעיצבו אותו. איתור נקודות ההשקה בין האמנות העילית הקאנונית בישראל לבין פוליטיקת הזהות הלאומית, על קשריה הקולוניאליים ועל זיקתה למושג תרבות המערב, מביא את המחברת לשאול שאלות חדשות על סיפור היווצרותו של מפעל התרבות העברית–ישראלית. מפעל זה נדון כאן מנקודת המבט של שלוש האופציות התרבותיות שנחתמו על ידו בחותם של ”אחֵרוּת אסתטית”: אמנות עממית, אמנות יהודית ואמנות פלסטינית.
"האמנות הישראלית חיה את חייה בהווה מתמשך מאושר, חפה מידע על אודות עצמה, אופייה, נסיבות כינוננה וההיסטוריה שלה."
(ע"מ 35)
