במלאת מאה שנים שנים לפרסומו בשפת המקור, מפנקת אותנו הוצאת הקיבוץ המאוחד בהדפסה מחודשת (עם כריכה עדכנית) של מאמר לוגי פילוסופי מאת הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, בתרגומו הצלול והקלסי של עדי צמח.
הספר, אחת מיצירות המופת של פילוסופיית המערב, הוא היצירה היחידה שפרסם ויטגנשטיין בחייו. זהו יהלום מלוטש של אתיקה ואסתטיקה, של מתמטיקה ופסיכולוגיה, של חשיבה חדה כתער ושל רגישות לשונית. ויטגנשטיין שוטח בו את תפיסתו המוקדמת ביחס להכרת העולם ולמהותו, לטיב השפה והזמן, החוויה והידע, וחותם בשאלות הגובלות במיסטיקה.
הספר ראה אור ב-1921 וקנה לו עם השנים אוהדים לא רק מתחומי הפילוסופיה, אלא גם בקרב אמנים, מוזיקאים, מדענים, וקוראות וקוראים מן השורה. אלה רואים בו בן לוויה, שותף לדיאלוג פנימי מתמשך על גבולות הניסיון האנושי ועל משמעות החיים.
אם נבין את הנצח לא כמשך-זמן אינסופי אלא כאי-זמניות, הרי מי שחי בהווה חי בנצח.
