חיבורו הגדול האחרון, משנת 1932, של אנרי ברגסון (1941-1859), חתן פרס נובל לספרות לשנת 1927 ומגדולי הפילוסופים במאה העשרים, שבו בא לידי ביטוי שלם ואורגני מכלול מחשבתו.
הבחנותיו של ברגסון בין המוסר של "חברה סגורה" לזה של "חברה פתוחה" ובין "דת סטטית" ל"דת דינמית" מאפשרות לו לדון בדרכו המיוחדת לא רק בסוגיות פילוסופיות מופשטות, אלא גם בשאלות מעשיות, חברתיות ותרבותיות, פוליטיות ומוסריות, אמנותיות ורוחניות.
תובנותיו של ברגסון בשני המקורות למוסר ולדת מציעות מבט מקורי ורב ערך לתקופתנו המשברית ועתירת התמורות, שבה נושאים אלה עודם עומדים בלב הדיון הציבורי והחשיבה מחדש על האתוס המשותף לאזרחים במדינותיהם השונות.
הקדמה: אורה גרינגרד
