מסע אל עולמו הספרותי של ג'יי די סלינג'ר, שעסק בכתיבתו בשאלות של זהות, ניכור וטראומה, ולחותם העמוק שהותירה יצירתו בתרבות העברית.
מה הופך את כתיבתו של אחד הסופרים האמריקאים המשפיעים ביותר במאה העשרים לרלוונטית כל כך גם היום? כיצד השפה האינטימית שלו מאתגרת את הקוראים/ות ומזמינה למסע של התבגרות רגשית, רוחנית ואסתטית? ואיך קרה שכתיבתו, היומיומית לכאורה אך העמוקה כל כך, מצאה הד בישראל בתקופה של שבר חברתי ולאומי?
תשובות לשאלות אלה ואחרות בדגי בננה ושדות שיפון מאת חן אדלסבורג, המציעה קריאה מחודשת בכמה מיצירותיו של סלינג'ר – בהן התפסן בשדה השיפון, יום מושלם לדגי בננה והגביהו את קורת הגג, נגרים – ובוחנת את הדרכים בהן שרטט את קו התפר שבין נורמליות לשיגעון, בין קונפורמיות למרד, בין פצע למילים שמנסות לרפא אותו.
ד"ר חן אדלסבורג היא חברת סגל בחוג לספרות ובתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל-אביב, המתמחה בספרות השוואתית.
יצירתו של הסופר האמריקאי ג'יי די (ג'רום דייוויד) סלינג'ר (2010-1919) מלווה אותי מגיל צעיר. בנערותי השאילה לי, חברתי, שרי קירשנר, את הספר פראני וזואי [1961], והקריאה בו הייתה מעין טקס חניכה שסימן עבורי כניסה
אל עולם של סודות כמוסים על העולם ותחלואיו. מאוחר יותר למדנו בתיכון את הרומן שלו התפסן בשדה־השיפון [1951], אך התרגום לעברית הרתיע אותי, ובתסכולי פניתי אל הטקסט בשפת המקור. הפער בין הקסם של סלינג'ר באנגלית לניכור שחשתי כלפי התרגום לעברית עומד בליבו של ספר זה. פער זה אינו נובע מבחירות של מתרגמים אלא מאופייה של הלשון העברית, ובעיקר מהגוף השני שלה, שלא זו בלבד שהוא ממוגדר אלא שהוא גם מבחין בין יחיד לרבים.
סוד כוחן של יצירותיו של סלינג'ר טמון בעיניי בשימוש המתוחכם שנעשה בהן בגוף השני. הפנייה בגוף שני היא פנייה מכלילה, המאפשרת לכלל הקוראים להיות חלק ממעגל התקשורת, ופנייה שכזאת אינה אפשרית בשפה העברית.
