אַרוּ שָאה בת ה-12 נוהגת לשקר לפעמים, כדי להיות מקובלת. בזמן שחבריה טסים לחופשות משפחתיות מעבר לים, לה אין תוכניות מסעירות. היא אמורה לבלות את חופשתה בבית ובמוזיאון לאמנות הודית, בציפייה שאמה תשוב מעוד משלחת ארכיאולוגית. אז היא ממציאה סיפורים על כך שהיא בת למשפחת מלוכה, שהיא נוסעת לפריז, ושיש לה נהג פרטי.
יום אחד, דופקים על דלת המוזיאון שלושה מחבריה לכיתה כדי לתפוס אותה בשקר. הם לא מאמינים לסיפורים שלה שמנורת הבְּהַרַאטָה שנמצאת במוזיאון מקוללת, והם דורשים שאַרוּ תוכיח להם את זה. להדלקת המנורה יש תוצאות חמורות. היא משחררת את היָשֵן, שֵד עתיק שתפקידו להעיר את אֵל החורבן. חבריה של ארו לכיתה ואִמה קופאים בזמן, ועל ארו מוטלת המשימה להצילם. הדרך היחידה לעצור את השד היא לאתר את גלגוליהם של חמשת האחים לבית פַּנְדַוַוה, גיבוריו של אפוס המַהַאבּהַרַאטָה, ולצאת למסע אל ממלכת המוות.
אַרוּ שָאה וסופו של הזמן של רשני צ'קשי בעריכת ריק ריירדן, הוא ספר על מסעה של ארו שאה בממלכת המוות ועל מלחמתה בשדים ומפלצות.
הבעיה עם לגדול ליד דברים מסוכנים מאוד, היא שבסופו של דבר אתה מתרגל אליהם. למיטב זיכרונה של ארו, היא גרה כל חייה במוזיאון לאמנות הודו העתיקה ותרבותה, והיא ידעה טוב מאוד שאסור לגעת במנורה שבקצה "היכל האלים". היא יכלה לדבר על "מנורת החורבן" באותו אופן שבו פיראט שאילף יצור מעמקים מפלצתי יכול היה לומר, כאילו בדרך אגב, "אה... אתם מתכוונים לרַלף הזקן?" אבל למרות שהיא הייתה רגילה למנורה, היא לא הדליקה אותה אפילו פעם אחת. מעשה כזה היה בניגוד לכללים. אותם כללים שחזרה עליהם בקול כשהדריכה את קבוצות המבקרים בכל יום שבת אחר הצהריים. יש אנשים שחושבים שלעבוד בסוף השבוע זה לא רעיון כל כך טוב, אבל ארו אף פעם לא התייחסה אל הסיורים כמו אל עבודה. היא חשבה עליהם כמו על סוג של טקס. כמו על סוד.
