18 מסות חודרות דעת ולב על העולם החדש שכולנו הושלכנו לתוכו בשבעה באוקטובר 2023, ועל האתגר המכריע להתעקש על התקווה כמעשה אתי חתרני – נפשי ומעשי – כנגד הייאוש המסוכן ולחישתו המפתה של אובדן הצלם.
בניסיון להחזיק את מה שנשמט, להחזיק מתוך הפצע המדמם את אפשרות התיקון וההבראה, הטקסטים מציעים מבט פסיכואנליטי, רעיוני ואומנותי על מושג התקווה בישראל של היום. על האפשרות להרגיש אותה, או לפחות להבין את טיבה, בימים של פחד, ייאוש וכאב.
בקובץ, בעריכת מירי רוזובסקי ומוריה דיין קודיש, משתתפות/ים: מירב רוט, אורנה ראובן, עמית סעד, דנה אמיר, מוריה דיין קודיש, איילת בן־ישי, מירי כהן־אחדות, הלל וייס, נוגה פרידמן, הגר חג'ג' ברגר, יובל אביבי, קרן סידי־לוי, ענבר אשכנזי, אריאל כנפו־נעם, תמר מחלב־בלנק, דימה אבו ריא, דפנה מיטרני דגן, חני בירן, ספיר יונס, מירי רוזובסקי.
מתוך מסה של דנה אמיר:
אחד הניצולים, ילד כבן שמונה, סיפר לחיילים שחילצו אותו על שיר (של יהונתן גפן) שדקלם לעצמו, בזמן שהוא מסתתר בארון שמחוצה לו מוטלות גופות הוריו ואחותו. הילד דקלם לעצמו שוב ושוב, ללא קול, את השורות האחרונות של השיר הזה. הוא לא ידע לומר מדוע בחר דווקא בשיר הזה, רק אמר שהרגיש שהשיר שומר עליו. אפשר לחשוב כמובן על האופן שבו ייצגו שורות השיר את דאגות היום־יום הקטנות, המרגיעות, שגודלן תואם את גודל הנפש הילדית. איזה עולם הוא זה שבו ילד צריך להסתתר בארון, ללא קול, במשך שבע־עשרה שעות שנדמות כנצח? איך ניתן בכלל ליצור רצף בין ההתרחשות הזו לבין העולם שקדם לה? בינה לבין העולם שיבוא אחריה? אך זה בדיוק העניין: הילד שימר באמצעות שורות השיר את העולם שקדם לעולם הזה, ובאופן עלום גם את העולם שיבוא אחריו.
