שניים מסיפוריו הקצרים של הסופר האמריקאי הווארד פיליפס לאבקרפט – מהאבות המייסדים של סיפורת האימה והפנטזיה המודרנית, מקור השראתם של סופרים כחורחה לואיס בורחס, שהקדיש לו את אחד מסיפוריו, ניל גיימן וסטיבן קינג.
כל אחד מהסיפורים, העוסקים ביכולתה המבעיתה של האומנות לחשוף אמיתות אסורות, מציג חזון ייחודי ומפחיד של הבלתי נודע: בהמודל של פיקמן, שפורסם בשנת 1927, יצירותיו המציאותיות מדי של אומן דגול חושפות את הרוע המבעית המסתתר בצללי בוסטון העתיקה. בהמוזיקה של אריך זאן, שפורסם בשנת 1922, מתגלה הרובד האפל והחבוי של אירופה שבין מלחמות העולם דרך נגינתו המהפנטת של מוזיקאי גרמני משונה המתגורר בעליית גג מוזנחת בצרפת.
מתוך המודל של פיקמן
[...] לא, אני לא יודע מה קרה לפיקמן, ולא בא לי לנחש. אולי הבנת שהיה לי איזה מידע סודי שבגללו התרחקתי מפיקמן, וזו הסיבה שאני לא רוצה לנחש לאן הוא נעלם. תן לשוטרים לגלות כל מה שהם יכולים. הם לא יגלו הרבה בהתחשב בזה שהם עדיין לא מצאו את הדירה הישנה בנורת' אנד שהוא שכר על שם פּיטרס. אני לא בטוח שאצליח למצוא אותה שוב בעצמי, לא שאי פעם אנסה, אפילו באור יום! כן, אני יודע, או יותר נכון, לצערי אני יודע, בשביל מה היא הייתה נחוצה לו. אני מגיע לזה. ואני חושב שתבין לפני שאסיים לדבר, למה אני לא מספר הכול למשטרה. הם יבקשו ממני להוביל אותם לשם, אבל אני לא מסוגל לחזור לשם גם אם הייתי יודע את הדרך. היה שם משהו, ועכשיו אני לא יכול יותר לנסוע ברכבת התחתית או (ואתה יכול לצחוק גם על זה) לרדת למרתף.
