אחת המתנות היפות שאנו עשויים לקבל כקוראים היא כתב יד המתפרסם כמו הגיח משום מקום לאחר שנשמר בסוד שנים — וכובש אותנו ברוב חִנו. זהו המקרה של אני באה משם מאת הציירת הקולומביאנית אֶמה רֶיֶיס, שספרה פורסם רק כמה שנים לאחר שהלכה לעולמה ב-2003.
במקור הוא נקרא ספר זכרונות בהתכתבות, והוא מביא סיפור אוטוביוגרפי. הרומן מורכב מ-23 מכתבים, שבהם משחזרת רייס את המצבים הבלתי אפשריים בחייה המוקדמים עת גדלה במנזר: חדרים נעולים, שפל העוני, חינוך קתולי נוקשה וחיפוש דרכי מוצא, וכל זאת בחדוות חיים בלתי מתפשרת. אולם מה שחשוב בספר המיוחד הזה, לצד פרטי העלילה, הוא הבנייתו של קול ספרותי; בלא תחכום ובפשטות מרבית, רייס הופכת לאמנית הסיפור.
אני באה משם מתרגם את שפת היום יום הקולומביאנית הנפלאה לספרות. הטקסט מתנגן על פי המוזיקה הפנימית של הסופרת וזו מצטלצלת כדבר מה עגול, עצוב לעתים, ומיוחד. גבריאל גרסיה מארקס קיבל לידו את כתב היד בסתר ואף ניסה לפרסמו, אך רייס סירבה. רק ב 2012 פגש הטקסט את קוראיו, ונבחר שלוש שנים ברצף לספר השנה בקולומביה.
