לאוקיפה וקלייטופון

צידון היא עיר על הים. הים הוא הים האשורי, העיר היא עיר ואם של הפניקים, בניה הם אבות התֵבָּאִים. בחיק המפרץ סוגר בעדינות על הים מעגן כפול רחב: במקום שהמפרץ מתעגל לצד ימין נפערה פִּרצה שנייה, המים פולשים בחזרה ויוצרים מעגן בתוך מעגן. בחורף ספינות סחר חוסות פה מִסערות במים שקטים, ואילו בקיץ הן עוגנות בקדמת המפרץ.
כשהגעתי לכאן אחרי סערה גדולה, הלכתי להקריב קורבן הודיה על הצָּלתי לאלה הפניקית — זו שהצידונים קוראים לה עשתורת. תוך כדי שיטוטיי במִתחם של חצר המקדש והתבוננות מסביב במִנחות, ראיתי ציור שהוקדש לאלה, פנורמה של ארץ וים. זה היה ציור של אירופה, הים היה הים הפניקי, והארץ צידון. על היבשה היו אחו וחבורת בתולות; במים שט לו פר ועל גבו בתולה יפת תואר, מפליגה על הפר לכרתים. האחו הצמיח המוני פרחים, ומִסדָּר של עצים ושיחים התערה ביניהם. עץ נסמך לעץ, עלה סָכַך על עלה, ענף נגע בעלוות רעהו, ומקלעת העלים יצרה חופה מעל הפרחים.