על מערכת היחסים בין ארגון חמאס לבנימין נתניהו – מתקופת כניסתו למשרד ראש הממשלה ב־1996 ועד השבת השחורה באוקטובר 2023 והשבועות הראשונים של המלחמה בעזה – בספרו של ההיסטוריון אדם רז, חוקר בעקבות (מכון לחקר הסכסוך הישראלי־פלסטיני) ומחברם של ספרים מצוינים רבים.
בחלק הראשון של הספר מתאר רז את זהות האינטרסים בין חמאס לנתניהו בכל הקשור להתנגדותם המשותפת לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני באמצעות הסכם שלום וחלוקת הארץ, מנתח את מדיניות החוץ והביטחון של נתניהו העולה בקנה אחד עם שאיפתו להוביל את החברה והפוליטיקה הישראליות בכיוונים סמכותניים ואנטי־דמוקרטיים, ואת מדיניות המלחמה־שאין־לה־סוף המשמשת את נתניהו כדי לשמר את שלטונו.
חלקו השני של הספר עוסק בשבועות הראשונים של המלחמה, ומצביע על האופן שבו נתניהו עשה שימוש ברגשות הנקם שהציפו את הישראלים לאחר השבעה באוקטובר כדי לקדם מדיניות המשמרת את הסכסוך האזורי ואת האינטרסים שחמאס מייצג, וכיצד אופן ניהול המלחמה הופך את ישראל למדינה מצורעת.
ערב ההתמודדות בין שמעון פרס לבנימין נתניהו בראשית 1996, ראש אמ"ן דאז, משה (בוגי) יעלון, אמר שאיראן מייחלת לניצחון של ראש הליכוד. ההסבר היה כדלקמן: איראן – אחת הפטרוניות של חמאס – מתנגדת לתהליך השלום וסברה שהליכוד בהנהגת נתניהו יחבלו בהתקדמותו. יעלון קבע שהאיראנים מסייעים לארגוני הטרור באמצעות כסף ונשק. ראש השב"כ דאז עמי אילון כתב לימים שהוא לא נדרש "להסביר לנתניהו, בוגר MIT, שפיגועי ההתאבדות סייעו לו לנצח בבחירות". ואילו העיתונאי עקיבא אלדר כתב ש"איראן סיפקה את הסחורה למחנה הימין, ותרמה לניצחונו של נתניהו; בחודשים שקדמו לבחירות הפר חזבאללה את הבנות מבצע 'דין וחשבון' מ-1993, והמטיר מטחי קטיושות על יישובי גבול הצפון. התרבו הפגיעות בחיילי צה"ל ברצועת הביטחון שבלבנון. ישראלים נהרגו בפיגועי ההתאבדות בישראל ומאות נפצעו. נתניהו לא החמיץ הזדמנות להצטלם על רקע אוטובוסים מפוחמים ולהסית נגד 'פושעי אוסלו'". רונן ברגמן תמצת זאת במילים הללו: "נתניהו חייב לחמאס את בחירתו".
זו הסיבה לכך שבמשך 14 השנים האחרונות – למעט שנה וחצי אחת של "ממשלת השינוי" – כשהוא מיישם מדיניות של "הפרד ומשול" לגבי הגדה המערבית ורצועת עזה, נתניהו נאבק נגד כל ניסיון, צבאי או מדיני, שהיה עשוי להביא לסיום שלטון חמאס ברצועה. בפועל, מאז מבצע "עפרת יצוקה" בחורף 2008/9, בשלהי ימי ממשלת אולמרט, שלטון חמאס לא עמד מעולם תחת איום צבאי או מדיני שהיה בו כדי לפגוע במעמדו ובכושרו בצורה מהותית.
