"מה קורה לציפיות הפוליטיות בתקופה שבה העתיד מפסיק להיות שם נרדף להבטחה זוהרת והופך לנעלם, לתסריט מחריד ולאסון מתגלגל?" שואלת מיכל גבעוני, תיאורטיקנית ומרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון, בספרה הרלוונטי עד מאוד עתיד לשעבר, העוסק בדרך מקורית ומעוררת מחשבה בתקופה המדכדכת והמשברית שבה אנו חיים.
מטרת הספר, כותבת גבעוני בפתח הדבר, היא להטות אוזן להרגשות שפועלות בתדר אחר מזה של החרדה, הפחד, תאוות הנקם, הזעם, הבושה והתקווה: הרגשות שרוחשות בשולי החיים הפוליטיים כמו זמזום טורדני, ושלא ניתן ולא יכול להינתן להן ביטוי רועם במסגרתם.
"בדומה לחוקרים רבים בזמננו, גבעוני עוסקת בתופעות עכשוויות שמדירות שינה מעיני הציבור הליברלי, כמו שחיקת הדמוקרטיה ומשבר האקלים", כתב עופרי אילני בהארץ. "אך בשונה מרוב המחקרים מסוג זה, היא לא מתמקדת במשברים עצמם ובסיבותיהם, אלא ברגשות שהם מעוררים. הדכדוך וחוסר האונים הם הנושא של הספר הזה, וכן השיח הפוליטי שמבקש להתמודד עם אותו דכדוך".
ואכן, הספר בוחן מקרוב את תחושות הייאוש, אוזלת היד, הדשדוש והאבדון שמתפתחות על רקע ההתנגדות לכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים, המחאה נגד שלטון נתניהו והפעולות לבלימת משבר האקלים. הוא מראה כיצד הבחירה בין התקווה לייאוש מסתמנת בתקופה שלנו כהכרעה הפוליטית החשובה ביותר, וטוען שדווקא התחושות העמומות שבין התקווה לייאוש יכולות לתרום לפיתוח עמידות וחוסן. הספר מנתח יצירות קולנועיות, מוזיקליות ואמנותיות שחוקרות את התחושות הללו ומצביע על החלופה שהן מציבות לשיח הפוליטי ולהסדרה הרגשית הנחרצת שלו.
מתוך פתח הדבר לספר:
הספר שלפניכם הושלם ימים ספורים לפני המתקפה הרצחנית של החמאס על יישובי הדרום והמלחמה שפרצה בעקבותיה. הוא יורד לדפוס בשעה שההלם, החרדה והאבל עודם בשיאם ובשלב שבו קשה עדיין לחזות לאן האסון יוביל. בזמן שבו הדברים נכתבים, הפרשנים והפרשניות בתקשורת דנים ב״יום שאחרי״ ומפריחים תחזיות על דמותו. מבלי שיכולתי לצפות זאת, עתיד לשעבר הפך בדיעבד למחקר על היום שלפני. הספר מתעכב על היבט אחד של המציאות הפוליטית בישראל (ובמקומות אחרים) שנשמט בעקביות מהפרשנויות הפוליטיות שקדמו ל-7 באוקטובר. הוא עוסק בתקיעוּת ובתחושת המבוי הסתום שנפרצו באופן אכזרי ומחריד על ידי מתקפת החמאס ומבקש להראות שיש להתייחס אליהן כאל תופעות פוליטיות משמעותיות שמצריכות חקירה ועיון. על השאלה האם ובאיזה אופן האבחנות שמופיעות בספר ימשיכו להיות אקטואליות אינני מסוגלת לענות. יחד עם זאת, אין לי ספק באשר לרלוונטיות שהייתה להן להבנת המציאות הפוליטית בישראל עד לאחרונה.
