"קובץ פרגמנטים על 'משפחה אידיאלית' שמתפרקת בעקבות נטישה, כשמבנה הספר משחזר ומהדהד את החורבן ואת ההתפוררות - אבל גם מאפשר לקורא לבנות מחדש", כך תואר בתוכנית הרדיו המצוינת מה שכרוך עם יובל אביבי ומיה סלע ספרה של דנה חפץ, הבית הכחול – מועמד ברשימה הקצרה לפרס ספיר לשנת 2024.
ב"טקסט לתערוכה שלא תהיה", שאותו פורשת דנה חפץ כמילון מושגים הפורט שפה אינטימית, ביתית, היא מכניסה אותנו בסודה של משפחה אחת. באמצעות הפרישה המילונית הזו מאפשרת לנו חפץ לטעום משפתו החד פעמית של הבית הכחול; ובדומה לציורי הוואניטאס ההולנדיים, כך נבעים בדיוקן המשפחתי מלא החיים גם הסדקים.
דנה חפץ היא פילוסופית, ביבליותרפיסטית, עורכת ומנחה בכתיבה יוצרת. האיור על העטיפה: חנה מדר
בעיני רוחה היא רואה תערוכה. ענקית. בצורת שמש. בלב התערוכה נטועה כיכר עגולה, מחופה בווילונות קטיפה עבים, עליהם מוקרן מיצג וידיאו המורכב ממאות תמונות מתחלפות של בית כחול על חוף ים, בכל שעות היממה, לצלילי גלים מתנפצים וקולות אדם וצריחות שחפים.
ומן הכיכר יוצאות עשרות קרני־מסדרונות ארוכים, קירותיהם גדושי תמונות, מתמשכים והולכים עד לאינסוף. תמונות של רגעים קטנים וגדולים. של דמויות שקפאו במהלך פעולות. של הבעות פנים. חלקי פנים: עיניים, פיות, אפים, עצמות לחיים, מצחים וגבות וגומות וסנטרים. ידיים. רגליים. בטנים וגבות ועורפים וצווארים וישבנים ומותניים. וגם של בעלי חיים וצמחים. ונופים. ואינספור חפצים.
ותמונות של היעדר. של חוסר. של כבר־לא ועוד־לא ולעולם־לא.
התערוכה הזו לא תהיה.
היא כותבת את הטקסט המלווה לתערוכה שלא תהיה.
