האוצר ותיאורטיקן האמנות בוריס גרויס מתבונן בתרבות מצדדים בלתי צפויים ומציג בספרו "כוח האמנות" את מורכבותם של היבטים מכריעים ועקרוניים באמנות העכשווית. דרכו מאירת עיניים ופרובוקטיבית כאחד. לאמנות, הוא טוען, יש כוח משלה; היא חלק ממשחק הכוחות של הפוליטיקה הגלובלית כיום - כפי שהייתה, למשל, בימי המלחמה הקרה. אמנות אינה רק בחזקת סחורה חסרת אונים המשועבדת לצווי ההכלה וההדרה של שוק האמנות. לשיטתו, האמנות, בתוך ההתניות של המודרניות, מיוצרת ופועלת בשני מסלולים אפשריים - כסחורה או ככלי פוליטי, ותשומת הלב המועטה יחסית בתוך השיח העכשווי הנתונה לאמנות שמניעיה פוליטיים היא תולדה של הטעם הנוכחי הרווח. הטעם הוא אחד המושגים המרכזיים בהגותו (מכיוון אחר מזה שדן בו פייר בורדייה). גרויס מציג איפיונים של אמנות מודרנית ועכשווית כפועל יוצא של התפקיד האידיאולוגי שהיא ממלאת, ובד בבד מאבחן את מרכיב הטעם באידיאולוגיה.
גרויס מזהה באמנות של הזרם המרכזי במערב נורמות מתחזקות והולכות של תעמולה אידיאולוגית הניכרות בתערוכות הענק ובביינאלות הבינלאומיות שבעיקרן נועדות להמונים. האמנות העכשווית מפגינה את כוחה, הוא טוען, כאשר היא מאמצת מחווֹת איקונוקלסטיות המופנות כלפי עצמה – כלומר, כשהיא מעמידה עצמה כדימוי וכביקורת על הדימוי בו-זמנית. הוא מראה כיצד אסטרטגיית הניכוס מייצרת, בניסוחו, "אובייקט של פרדוקס", שאותו הוא מגדיר כמאפיין היסודי של עבודת אמנות מודרנית.
במבטו המקיף, גרויס ממקם את האמנות הנעשית כיום – את המכניזם של המנגנון שבתוכו היא פועלת, את האסטרטגיות האסתטיות שלה, את מוסדותיה ואת מניעיה – בתוך הקשר מעמיק של המהפכנות המודרנית, אורבניזם, טכנולוגיות חדשות והמציאות הפוסט-קומוניסטית. כתיבתו המדויקת, האנליטית וה"קרה", ובה בעת גם האירונית והמחודדת, מחברת ניתוח רב תובנות ומבט אישי עם סוגיות פילוסופיות ונוגעת בלב לבו של ייצור התרבות כיום. הטענות הבלתי צפויות הנבנות בדיון מסקרנות ומאתגרות צדדים בהגות הפוסטמודרנית.
