ספרו של ג'ורג'ו פריזי, חתן פרס נובל לפיזיקה לשנת 2021, שזכה להצלחה כבירה באיטליה ותורגם לשפות רבות, הוא מסע במוחו של גאון שיצא לחפש חוקים של מערכות מורכבות, כי מערכות פשוטות היו תמיד משעממות מדי בעיניו.
ממחקרים חלוציים על חלקיקים יסודיים, דרך תופעות חידתיות כמו טרנספורמציות של מצבים וסגסוגות מתכת הנקראות "זכוכית סְפּין", ועד למחקר שעקב אחרי להקות זרזירים בשמי רומא - פריזי מתאר את הדרך המרתקת שעשה כחוקר, מספר כיצד הניח בגיל 25 לפרס נובל לחמוק מבין אצבעותיו, ואיך בכל זאת זכה בפרס כמעט חמישים שנה לאחר מכן.
פריזי מנווט את דרכו במרחב שבין דטרמיניזם לאקראיות, ומוצא ש"העבודה הטובה ביותר בחיים המוקדשים למחקר עשויה לצוץ במקרה: נתקלים בה בדרך למקום אחר". הוא מראה כיצד חשיבה לא מודעת ממלאת תפקיד משמעותי בפיתוח רעיונות מקוריים, ומהו מקומו של המדע בחברה המודרנית.
בשעת השקיעה אנחנו רואים את הלהקות יוצרות תמונות מתעתעות, דמויות הזיה, אלפי כתמים שחורים מרקדים על רקע הצבעים המשתנים של השמיים. אנחנו רואים את כל הפרטים בלהקה נעים יחד בלי להתנגש או להתפזר, עוקפים מכשולים, מתרחקים ומתקבצים מחדש, מעצבים ללא הרף את המארג המרחבי שלהם כמו לפי הוראות של מנצח תזמורת, שכולם מבצעים אותן בצייתנות. היינו יכולים להמשיך ולהתבונן עד בלי די, שכן המופע מתחדש ללא הפסקה בצורות שונות ולא צפויות. אך לעיתים, אפילו לנוכח יופי צרוף שכזה, מגיחה הסטייה המקצועית של המדען, ושאלות לאינספור מתחילות להסתחרר בראשו. האם לתזמורת יש מנצח או שההתנהגות הקולקטיבית מתארגנת מעצמה? איך מתפשט המידע במהירות לכל הלהקה? איך ייתכן שהתצורות משתנות במהירות כזאת? מהי התפלגות המהירויות והתאוצות של הציפורים? איך כולן מצליחות לפנות יחד בלי להיתקל זו בזו? האם די בחוקי אינטראקציה פשוטים בין זרזירים כדי ליצור תנועות קולקטיביות מפותלות ומשתנות כמו אלה שאנחנו רואים בשמי רומא?
