האם הרומן הבלשי, הגותי, שפרסם ארתור קונאן דויל בשנת 1901 בהמשכים בכתב העת סטרנד וראה אור כספר בשנת 1902, הוא הספר הטוב ביותר בכיכובו של שרלוק הולמס? הוויכוח יימשך ככל הנראה, אבל אין ויכוח על כך שזהו אחד מסיפורי הבלש הנפלאים, המצמררים והמותחים ביותר שנכתבו (וגם זכה לאינספור עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה).
אל ביתו של שרלוק הולמס מגיע דוקטור מורטימר, החי במערב אנגליה, ובפיו סיפור ארוך על קללה שמרחפת במשך כ-250 שנה על משפחת אצולה בשם בסקרוויל, בדמות חיה ענקית שרודפת אותם ומחסלת אותם בכל דור ודור. הולמס לא מבין מדוע הרופא מספר לו את הסיפור, עד שמורטימר מספר על הקורבן האחרון של הקללה, סר צ'רלס בסקרוויל, איש זקן, ערירי ואהוב, אשר סימנים רבים ומוזרים מעידים על כך שמותו לא היה מוות טבעי.
מכאן והלאה מתפתחת לה עלילה מרתקת, כאשר הולמס חייב לגלות מה עומד מאחורי המיתוס על הקללה של משפחת בסקרוויל, ועושה זאת בדרך הגיונית וגם מדהימה, עקבית וגם מפתיעה.
[...] דווקא ראיתי סימנים ברורים וחשובים במרחק קטן מהגופה.
עקבות רגל?
כן, עקבות רגליים.
של איש, או של אישה?
דוקטור מוֹרטימֶר הביט בנו רגע במבט מוזר ואמר כמעט בלחישה, "מר הוֹלמס, אלה היו עקבות של כלב ענק".
