עיר חלולה (המעון של מיס פרגרין 2)

חתרנו במי הנמל אל הים הפתוח. עברנו את הספינות הקטנות שהתנדנדו על הגלים והזילו דמעות חלודה מהברגים, את הלהקות הקודרות של עופות ימיים שנמנמו בשקט על שרידי מזחים טבועים מכוסים בלוטי ים, ואת הדייגים ששמטו את ידיהם האוחזות ברשת, נעצו בנו מבטים דוממים ושאלו את עצמם אם אנחנו מציאות או דמיון. שיירה ימית של רוחות רפאים - או רוחות רפאים בעתיד הקרוב. עשרה ילדים וציפור אחת בשלוש סירות קטנות ורעועות, חותרים בשתיקה אל לב ים, הולכים ומתרחקים בנחישות מחוף המבטחים היחיד בטווח קילומטרים רבים, שנראה סלעי וקסום באור השחר הכחול־זהוב. יעדנו - חופי וֵיילס המבותרים - הצטייר לפנינו רק במעורפל, כתם כהה הרובץ על פני האופק הרחוק.
עברנו את המגדלור העתיק שנשקף אלינו בשלווה ממרחק, המגדלור שרק אמש קרו בו אירועים מזעזעים. כאן כמעט חיסלו אותנו ביריות וכמעט טבענו בים בין פצצות רועמות; כאן שלפתי אקדח, לחצתי על ההדק והרגתי אדם, מעשה שעדיין התקשיתי לעכל; וכאן איבדנו את מיס פֶּרֶגרין ומצאנו אותה שוב - חילצנו אותה ברגע האחרון ממלתעות פלדה של צוללת - אם כי מיס פֶּרֶגרין שחזרה אלינו הייתה פגועה ונזקקה לעזרה שלא ידענו איך להושיט לה. עכשיו היא עמדה בירכתי הסירה וצפתה במקלט שבנתה, ההולך ונעלם מעינינו, הולך ואובד לנו עם כל תנועת משוט.