מתוך האימה והכאב של טבח השבעה באוקטובר, אבל עם תקווה מחודשת לעתיד המדינה, בחר יאיר לפיד לחבר ולפרסם "אוטוביוגרפיה שנכתבה באמצע הדרך", שבה האישי והפוליטי מתערבבים ללא הרף.
על הילד הבודד והשמנמן שהיה, על אביו ניצול השואה ועל מות אחותו; איך הצליח לשכנע את נפתלי בנט להיות ראש הממשלה בעזרת סופר בריטי וקיר ירוק, מה ראה על הגרביים של ג’ו ביידן ומה לימד אותו הדלאי לאמה; לפיד מציג במלחמה וחלום את חזונו המדיני, מספר על בתו יעלי ו”חוק האוטיסטים”, על הפרנויה של נתניהו, על ההפיכה המשטרית, על גנץ ובן גביר, ומנתח את שבריריותה של הדמוקרטיה ואת האפשרויות לעתיד טוב יותר.
בפעם הראשונה שפגשתי את ברק אובמה עמדנו בשדה התעופה בן גוריון, ליד השטיח האדום. הוא לחץ את ידי בחיוך ואמר, "שמעתי עליך. לדעתי הייתה לך עבודה טובה יותר לפני הפוליטיקה." צחקתי. "אשתי" - המשיך אובמה - "אומרת לי תמיד: 'היזהר בחלומותיך, הם עלולים להתגשם.'"
הספר הזה נובע מכך שלא קיבלתי את עצתה של מישל אובמה. לא נזהרתי בחלומותיי. אולי בגלל זה הגעתי לדי הרבה מקומות שלא חשבתי שאגיע אליהם.
