ארנה קזין ממליצה: ממוארים ומסות אישיות

עם צאתו לאור של הספר איך להיות סקוטית - שיעורים בשייכות (אלטנוילנד, 2026), מסה אישית מאת הסופרת וידידת המגדלור ארנה קזין, ביקשנו מארנה להמליץ על ספרים מהעת האחרונה שנכתבו בעברית בסוּגוֹת שהיא כותבת בהן ושהיא מקדמת את כתיבתן, גם בסדנאות שהיא מנחה באכסניה של המגדלור. ואיזה יופי של טקסט והמלצות קיבלנו.

כותבת ארנה קזין:
הנה מגמה שאפשר לשמוח בה: התרבות הספרותית בישראל מתבגרת. הרְאָיָה: עוד ועוד ספרי מסות אישיות וממוארים רואים אור באחרונה. זו סיבה לחגיגה הומניסטית של ממש: לראשונה בהיסטוריה המקומית תופסות מקום נרחב על המדף יצירות ספרותיות לא-בדיוניות [נון-פיקשן] שעניינן התבוננות בגוף ראשון על אודות האישי, החברתי, הפוליטי. זו ספרוּת שהיא עדוּת המעורבת בהגוּת. והחברה הישראלית זקוקה כאוויר לנשימה לקולות האלה, שחורגים מהקול הקולקטיבי, מנקודת המבט של מספר כל-יודע בלשון זכר בגוף שלישי, שמתיימר לדבר בשם הישראליוּת.

המסה האישית היא סוגה שבה הכותבת מנסה – "מסה" באה מהשורש נ.ס.ה – להבין דבר מה על החיים, להגות בסוגיות קיומיות דרך התבוננות בהתנסות שלה עצמה. הממואר, לפי גישה מקובלת, גם הוא סוג של מסה אישית, שמתמקדת בפרק זמן מסוים בעבר. אלה סוגות בעלות מסורת עתיקה – מהווידויים של אוגוסטינוס במאה הרביעית לספירה, דרך המסות של מישל דה מוֹנְטֵן במאה ה-16 ועד לוולדן של הנרי ת'ורו, חדר משלך ורישום של העבר של וירג'יניה וולף, אמרות משפחה (לקסיקון משפחתי) של נטליה גינזבורג, לירות בפיל של ג'ורג' אורוול, איך להיות לבד של ג'ונתן פראנזן, ומקום קטן של ג'מייקה קינקייד, אם להזכיר כמה מאינספור.

אני שמחה בהזדמנות להמליץ מכל הלב על כמה יצירות מהעת האחרונה, אהובות עלי מאוד, מאת כותבות וכותבים בעברית: 

התמונה הקטנה – יומן לא הירואי
דרור משעני, אחוזת בית ספרים, 2025
בשונה מטענתו של רולאן בארת, בתרגום דרור משעני, אני שמחה לגלות: לא זאת בלבד שהמחבר לא מת, הוא חי והוא חיוני, ואי אפשר בלעדיו. איזה מזל שמשעני הרגיש לרגע שהוא חייב להסיר את שריון הבדיון, כדבריו, ואיזה מזל שהוא משתף אותנו במה שמתחולל בממ"ד שלו, בסלון שלו, כמטופל בקליניקה, ככותב במשרד הכתיבה, בספרים שהוא קורא, בזיכרונות מהשירות הצבאי, ברעיונות לסיפורי בלש חדשים, בתחקיר על מה שקרה בתחנת המשטרה בשדרות, בפחד, בשיחות עם הילדים, בשיחות עם אמו, שבהזדמנות אחת אמרה "אין מה לעשות, לך תמיד היתה בעיה עם להרגיש שייך [...] אף פעם לא ידעת להרגיש בבית". השיתוף הזה העניק לי לרגע הרגשה עמוקה שאני, עם המחבר של התמונה הקטנה, מרגישה בבית, ושזה אינו עניין של מה בכך בכלל. 
מתוך הרבה רגעים של התעלות בזמן הקריאה, היה אחד שממש העלה בעיני דמעה של התרגשות מלאת פאתוס, מהסוג של אגרוף מונף במחאה, מהסוג של ירידה לרחוב והתחייבות למאבק, וזה קשור למשהו, לקראת סוף היומן, שמשעני אומר על הקריאה בספר יחזקאל, ושהתחבר עם שאלה שניקרה בי, במשך הקריאה ביומן שלו, למה הוא קורא בספרים האלה? למה הוא חוזר ל"מקורות"? עזוב אותם, הפסק לקדש אותם, הפסק לראות בהם מקור, סמכות מוסרית, או משהו כזה, ואז משעני כותב שם את מה שהוא כותב, את מה שהוא אולי מבין ביחס לקריאה בספר יחזקאל, אבל אני לא רוצה לעשות ספוילר, אז לא אציין כאן מה בדיוק, רק אפציר בכם לקרוא את היצירה היפהפייה הזאת, שהיא תרומה אדירה בעיני לתרבות הספרותית בישראל, לשיחה הציבורית, וטוב כל כך שנכתבה בידי המחבר המסוים – בשר ודם ורוח – שלה.

סדריק
גיש עמית, אלטנוילנד, 2025
במיטבה יש לספרות תיעודית - מהסוג של מסות אישיות וממוארים - תכונה אחת כזאת שאני אוהבת מאוד: היא בהכרח עוסקת הן בדבר עצמו שהתכוונה לעסוק בו והן בדבר אחר בכלל. והדבר האחר הזה, פעמים רבות מתגלה למחבר או למחברת תוך כדי כתיבה. והדבר האחר הזה הוא פעמים רבות הכתיבה עצמה. בסדריק מאת גיש עמית הדבר עצמו הוא הניסיון של המחבר להתחקות אחר סיפורו של סדריק, תלמיד של גיש לשעבר, ישראלי-פיליפיני, שנהרג בעזה כחייל. הדבר שמתגלה תוך כדי כתיבה הוא ש"סדריק" הוא גם על אכפתיות שכרוכה בסקרנות, על קהילות של עובדים שבאים מהפיליפינים ומאפריקה, ועל הילדים שלהם שגדלים ולומדים וחיים כאן עם או בלי מעמד חוקי, על הקהילתיות, על הדתיות, על דרום תל אביב, על יחסים בין מורה לתלמידים, על המיינסטרים הישראלי, וגם על ההכרח לספר לעצמנו את הסיפור של החיים שלנו במגבלות ההקשר – הכלכלי, המעמדי, הלאומי, הדתי – שבו אנחנו הווים. וכן, הוא בטח גם על עוד דברים שאני לא יודעת לתווך כאן. אבל סדריק הוא גם על כתיבה.
"[...] במובן אחר ניתן לומר שאילולא רציתי לכתוב עליהם לא היינו נפגשים מלכתחילה ולא הייתי יכול לחוש כלפיהם את האהבה העזה הזאת", כותב גיש אגב פגישה - מתוארת לעילא ולעילא - בביתו עם תלמידיו לשעבר, חברים של סדריק. "כך שהכתיבה, אין מנוס מלהכיר בכך, היא המחלה אבל היא גם הנוגדן, היא הארס וגם הנסיוב, היא האופן שבו אני משתמש בעולם אבל היא גם הדרך להיפגש עם העולם ולהכיר אותו ולהתייצב בתוכו ולחוש דברים שאחרת לא הייתי מרגיש".

הילדים שומרים עלינו
תמי שם־טוב, אחוזת בית, 2025 

אולי משום שבהילדים שומרים עלינו, יצירתה הראשונה למבוגרים של תמי שם־טוב, נכרכו ביחד באופן ייחודי ממואר אחד ושישה סיפורים קצרים, אני נזכרת לרגע בעובדה שספר הוא גם מוצר. כלומר, ספר הוא דבר-מה שיצרו – כתבו וערכו ועימדו ועיצבו – וגם ארזו ועטפו, ומוכרים אותו בחנות ואפשר להחזיק אותו ביד, ויש לו מחיר ויש לו חיי מדף.
ואני רוצה לומר שברובד הזה שלו, כמוצר, הילדים שומרים עלינו הוא הקנייה הכי משתלמת שיש: במחיר של יצירה אחת אנחנו מקבלים ממואר רב רבדים, מרגש, יפהפה, מלמד, שניחן בכנות כובשת, ולפעמים אפילו מטרידה, במובן הטוב, ויש בו הארות על יחסים של חברוּת ויחסים של אהבה ויחסים בין סופרת בתחילת דרכה לבין השכנות שלה, האחיות נילי מירסקי וימפה בולסלבסקי, המתרגמת האגדית והעורכת המהוללת, ויש בו גם הערות על כתיבה, ועל ספרות ילדים, שאליה שם-טוב התמסרה כסופרת שזכתה לימים בפרסים רבים, והוא ניחן בכנות כובשת; ובאותה חבילה, אנחנו גם זוכים לקרוא מבחר של סיפורים קצרים מלוטשים, מלנכולים, מכאיבים, שמתאימים לקוראים בוגרים, במיטב הכתיבה בסוגה, ואפשר לראות איך העדוּת של תמי שם טוב, המספרת בממואר, על אודות החניכה העצמית שלה, מתגלגלת דרך העידון הספרותי של הבדיון אל הסיפור הקצר, ונדמה שגם בזכות הבדיון אנחנו לומדים להכיר אותה, את הדמות הראשית, לפני ולפנים, ומתאהבים בה ממש, ובה בעת אנחנו לא מבינים הכל ומעט מזדעזעים פה ושם ואנחנו סקרנים. יש כאן עושר של דימויים וסיפורים ומחשבות על החיים שאינם מובנים מאליהם, לא רגילים כלל וכלל, ולכן הם יחזירו אותנו לקרוא שוב ושוב, כלומר; מובטחים למוצר הזה חיי מדף ארוכים.
אבל כמובן ספר הוא בעיקר לא מוצר. ואני חושבת עכשיו: כיצירה רוחנית, כחוויה אסתטית וכהשראה, הילדים שומרים עלינו עולה עוד כמה וכמה מדרגות מעלה בסולם של הטוב. כדי לעמוד על טיבו של הטוב הזה אני חושבת לשים כאן לב להיבט אחד מני רבים שעלה בדעתי בזמן קריאה ביצירה הנפלאה הזאת, והוא העובדה שתמי שם-טוב מצליחה להעביר את האופן שבו יצירה מתקיימת בעולם הרוח: היא הווה וחיה אף פעם לא לעצמה, בתוך האריזה שלה, בין הכריכות לדפים, אלא תמיד בקרב הקוראים השונים שלה, וביניהם, בין המשוחחים על אודותיה, ובין האלוזיות שלה ליצירות אחרות. שם-טוב מצליחה להעביר גם את האופן שבו תהליך הכתיבה של כל יצירה ספרותית, מעורבים בו כל הקוראים שלנו וכל אלה שקראנו אותם. הנה קטע אחד כמעט רנדומלי שאני בוחרת לצטט מתוך הממואר, שבו שם-טוב מדברת עם תלמידי בית ספר על יצירה שלה לילדים, ועל הדרך שעשתה היא עצמה אל הכתיבה, קטע שניכרים בו מקצת מהקוראים והכותבים שהווים ביצירה אחת:
ילד אחד, מלא, גדול בראש לפחות משאר הילדים, הצביע וביקש לדבר. "היתה דממה כשאמר שגם הוא הצליח להתגבר על קושי שהיה לו בכיתות א' וב'" [כמו ששם-טוב סיפרה על עצמה ועל הדמות בספר שלה]. "הוא נשם עמוק והמשיך – על האלימות שלו הוא התגבר. הוא לא הסיר את מבטו ממני, וכך גם הילדים, וידעתים שלהם הוא הרביץ, ושככה הוא לא רק מסביר, אלא גם מבקש סליחה. חשבתי שיותר מכל הייתי רוצה לספר לשרה על הרגע הקורצ'אקי הזה", על הרגע שבו הרגישה שהיא יכולה בעזרת הכתיבה והשיחה על אודותיה "להעצים" את הילדים.
"הייתי מספרת לשרה את הסיפור ברגע הנכון. לא כשהיא שתויה מדי (…) והיא תהפוך כולה לכאב בשביל הילד הזה, ותכעס על ההורים שלו ובית הספר שנתנו לו ולכולם לסבול, אלא כמה שעות אחרי שהתעוררה, והיא עדיין יכולה שלא להתערבב בו. ובשבילה הייתי מחליפה את המלה השחוקה עם הניחוח האמריקאי, 'להעצים' ב'לחזק', וממהרת לספר לה איך מיד שיבחתי את הילד על האומץ ונדיבות הלב (…) ורק בשביל לוודא שלא תחשוד בי שאני מתנאה או חוגגת, או חלילה משווה את עצמי לקורצ'אק, האיש שכל מה שעשה עשה בשביל לחזק ילדים, הייתי מרגיעה ואומרת שהחיזוק כאן הוא הדדי דסתרי. זאת האמת, כי מה שקורה לי ברגעים כאלה – שבהם אני רואה שמה שסיפרתי נוגע במישהו אחר, ועוד בילד, לפעמים אפילו מזיז לו את נקודת המבט לכיוון טוב יותר – שווה הכל, ונותן משמעות לחיים ועוד דברים גדולים כאלה. ואז היינו מרימות כוס יין לבן צונן, לחיי הילד הזה, ובשביל להוריד מהחשיבות וההתרגשות, היינו מצטטות את הפוליטיקאים החלולים שאומרים, אחרי ביקור אצל משפחות שכולות, 'באתי לחזק ויצאתי מחוזק'."
גם אני יצאתי מחוזקת. בחיי. אני מחכה לכל השיחות שעוד אשוחח על הספר הזה, וכל הספרים ששם-טוב מזכירה בו ושאקרא בזכותה, ואני מקווה לגלגל עוד מהשיחה הזאת גם ממש איתה.

שיעורים בפיתוח קול
דורית רביניאן, עם עובד, 2025
כמה נדיבות יש ביצירה החדשה, היפהפייה, הכואבת, הזאת של דורית רביניאן: היא מזמינה אותנו להציץ אל תהליכי כתיבה ומחיקה, יצירה וגניזה, גילוי והדחקה. בקריאה של שיעורים בפיתוח קול אני מרגישה שקיבלתי מתנה יקרת ערך מאין כמותה.
"[...] אחרי חמש שנות שכתובים, תהפוכות ותהפוכות שכנגד", מספרת רביניאן, "אחרי כמה וכמה גרסאות של הסיפור (בזמן עבר, בזמן הווה, בגוף שלישי ואחר כך בראשון, ואחר כך שוב בשלישי), התחייבתי סופית שהנה, בעוד חודשיים וחצי, בסוף מארס, אגיש את כתב היד".
השנה היתה 2006. זכויות התרגום של הספר השלישי כבר נמכרו, הרומן החדש כבר נכלל בקטלוג הספרים המיועדים לראות אור בהוצאה.
אבל אז, היא כותבת, "כאילו מסך ירד עליי. בכל פעם שניסיתי להתקרב למחשב, לעיין בערימת הדפים שנפלטו אל מגש המדפסת ונשארו שם לא נגועים – שלוש מאות ושישים עמודים – בכל פעם שחשבתי לנסות לקרוא בהם שוב, נתקפתי בחילה. שכבתי משותקת על הספה ולא ידעתי מה אעשה כשאקום מחר בבוקר, מה אעשה עם החיים שלי. ורק דבר אחד ידעתי: שאין לי כוחות לגמור לכתוב את זה". 
ובכן, ברכה גדולה התברכנו שאת הממואר שיעורים בפיתוח קול, שבו היא מעניקה לנו בין השאר שחזור של אותו רומן גנוז, נמצאו לדורית רביניאן הכוחות לכתוב. המסה הזאת שלה על אודות תהליך היצירה הספרותית – שיש בה בהכרח יחסים אינטנסיביים בין כתיבה לבין מחיקה – היא גם מסה על אודות תהליך היצירה של הנפש האנושית, תהליך שגם בו יש יחסים אינטנסיביים בין הצורך לספר את הסיפור שלנו ולהבינו, ובין ההכרח להדחיק חלקים ממנו ולהצפינו.

יש לך הכול
דפנה לוסטיג, כתר ספרים, 2025
אני רוצה לומר שממש בכיתי כשהגעתי לפסקה הזאת: "[...] אם אתה כבר קם לתחייה, אז תקום ככה לשעתיים לפחות. אולי נשב במסעדה שאתה אוהב, נאכל משהו בלתי נשכח. פיתות, שווארמה, לובסטרים, נודלז, חומוס, טמפורה, אפוגטו, לימבו, בייגלה עגול עם מלח, ביצת פברז'ה. אבא, אני מבטיחה שאם אתה קם לתחייה אני לא עושה בעיות עם האוכל, נשבעת, מה שתרצה אני אוכלת איתך".
אני חושבת שהבכי עלה מצער - לא על מות האב, אלא על שפע שהוליד חסר, על הרעבה שכרוכה בהרעפה, על איך אנחנו חיים תמיד בתוך הדיאדה הראשונה, ובעיקר על היופי הגמור של היצירה הזאת של דפנה לוסטיג; ממואר שהוא יצירת אמנות.
פעם תיעדתי ברשימה לכתב העת הו! את המאמץ שלי להבין מתי טקסט – במיוחד בסוגות הלא בדיוניות, הממואר, המסה האישית – הופך ליצירה ספרותית בעלת ערך. אחרי שעברתי כמה אופציות התנסח לי העיקרון הזה [מצטטת את עצמי, סליחה]:
"אם אפשר לעשות לטקסט פרפרזה – אם אפשר לספר אותו במילים אחרות – בלי להפסיד את המהות שלו, זו אינה יצירה ספרותית. מאמר טוב וסיפור־מעשייה טוב, פוסט טוב בפייסבוק ושורה טובה בטוויטר – אפשר לספר אותם במילים אחרות, לתווך אותם, בלי לאבד את מהותם, את החיוּת שלהם. אם מספרים את קהלת במילים אחרות משהו עיקרי הולך לאיבוד.
כשם שצריך לראות בעיניים את "פורטרט עצמי עם ביצות עין" מ-1996 של האמנית הבריטית שרה לוקס כדי להעריכה, או את "ללא כותרת # 122" של סינדי שרמן מ-1983 (הצלחתי לעקוף את הדוגמה של המונה ליזה!) ולא די לשמוע מה יש בהן, כך גם יצירה ספרותית היא דבר אחד, היא הדבר עצמו, צריך לקרוא אותה כמו שהיא, והיא אינה בת תיווך".
אני לא יכולה לתווך את יש לך הכול מאת דפנה לוסטיג. אני יכולה רק להמליץ שתקראו אותו כמו שהוא – יפהפה ואחד שלם, שאין כמותו.

נא לא לרסס
אורית זמיר, הוצאת שתיים, 2025
איך לכתוב? שאלה פעם סוזן סונטג, וענתה: Love words, agonize over sentences. And pay attention to the world.
השלישייה המהותית הזאת, החיונית הזאת, שטמונה ביסודה של כל יצירה בעלת ערך, ניכרת בכל פסקה ועמוד של נא לא לרסס; בכל אחת מ-13,486 המלים, שהן המסה האישית המצחיקה, המרתקת, פוקחת העיניים, היפה והמכאיבה של אורית זמיר על פחד.
הנה, זמיר נמצאת באוניברסיטת תל אביב, במשרד של אוצר אוסף החרקים של המוזיאון לטבע. היא באה לשהות זמן מה במחיצת ג'וקים – מתים בשלב זה – שהם מושא הפחד הקמאי שלה. היא עוברת טיפול בחשיפה נגד הבעתה וזה מה שנדרש ממנה בתהליך הריפוי.
"דרך זכוכית המגדלת אני מסתכלת על הכנפיים העדינות, מסודרות זו על זו כשהן סגורות, על הרגליים, שש במספר, מסודרות בשלושה זוגות, כל זוג מעט שונה מקודמו, אבל על כולם מעין 'זיפים'. אני מתבוננת בזוג מחושים שנדמים ארוכים יותר מהגוף. מסתכלת על הראש בעל הגוון הבהיר יותר, כתמתם, חצי שקוף. אני רואה עכשיו דברים שלא ראיתי במפגש הקודם".
אני לא יודעת למה אני מצטטת דווקא את הפסקה הזאת, פשוטה, בהירה – לא מהמצחיקות ביותר, לא מהמפתיעות ביותר, במסה הזאת, שהיא מופתית, פשוט כך (לא כמליצה, אלא באמת: דוגמה נדירה ביופיה בעברית לצורה הספרותית שהיא המסה).
אולי אני מבקשת להדגים את היסוד החשוב ביותר בכתיבה לפי סונטג: תשומת לב לעולם. תשומת לב לפרטים. וזה בתוך תשומת לב למילים ולאופן שבו אנחנו מסדרות אותן במשפטים. אני שמחה וגאה להיות מסאית בסביבה הספרותית שבה כותבת אורית זמיר על פחד מג'וקים, על פחד מהבנים מהשכבה מעליה, על התלות שלה בגברים (שלא לומר: על הפטריארכיה).
אני מחכה לכל מה שעוד תכתוב בעתיד. אני מדמיינת את המסה הזאת על מדפים בחנויות ספרים בניו יורק ובלונדון ובגלזגו. אני חושבת שהמסה נא לא לרסס צריכה להיות רב מכר גם בתל אביב ובירושלים ובחיפה.

היה לך טוב או היה לך רע?
יעל נאמן, אחוזת בית ספרים, 2024
במסה האישית העילאית שלה, היה לך טוב או היה לך רע?, כותבת יעל נאמן על הלינה המשותפת בקיבוץ: 
"אומרים: לתשעים אחוז מהילדים היה טוב. הבעיה היא שהמתוסבכים והאמנים הם עשרה אחוז מהאוכלוסייה, והם אלה שמתבטאים".
עוד היא כותבת:
"לא משנה באיזה אחוז היית, אף פעם לא היה אפשר להכחיש שהיו כאלה שהיה להם רע. גלוי לעין כל, סבלם של האחרים הגיע אלינו כהד קרוב. 
"את מי שבכה אפשר היה לשמוע בחדר בית הילדים וגם בחדרים הסמוכים. תופעת לוואי שאולי לא הובאה בחשבון בלינה המשותפת – חדירת הסבל של הילדים מאחד לשני".
אני קוראת את היצירה למחרת ההודעה על מותם בשבי של שישה חטופים. 
אני חושבת שיעל נאמן, בזה גדולתה, מצליחה ללכוד ביצירתה מהות של המצב האנושי. הנה, ברגעים אלה ממש אי אפשר להכחיש שיש כאלה שרע להם. סבלם של האחרים מגיע אלינו כהד קרוב. בין שטוב לנו ובין שלא, אנחנו חיים כל העת בדיוק במרחב הזה שבין הכרה בסבלם של אחרים ובין התכחשות לסבל הזה.
אני מנסה לנסח לעצמי מה אני לומדת מנאמן, הסופרת הנערצת עלי. אני חושבת על מגוון היבטים של קריאה ביצירות שלה כשיעור בכתיבה. לדוגמה: האופן שבו נאמן משתמשת בטקסטים של אחרים – במקרה הזה בראיון בעיתון ובתביעה משפטית – כחומרי גלם של יצירה ספרותית פואטית ומרגשת וחכמה. או האופן שבו נאמן חוזרת שוב ושוב לזירה הזאת של הילדוּת בקיבוץ ומתבוננת בה ממגוון זוויות מבט. או הדרך שבה היא מציבה את הקטעים של גולץ ושלה אלה לצד אלה, לא כהנגדה, אלא כשיחה.
נאמן מצטטת את נחשון גולץ, גיבור ספרה החדש; זה שתבע את רשם האגודות השיתופיות בתביעת נזיקין אזרחית על נזקי החינוך המשותף: "[...] מדובר באלפי ילדים שסבלו סבל נוראי. לדעתי, ההבדל היחיד ביני לבינם הוא שאני יכול לקרוא לזה בשם ולספר את האמת. אני חושף את השקר". כן, האמנים והמתוסבכים הם אלה שמתבטאים. ובזכות ההתבטאות הספרותית של יעל נאמן אני לומדת משהו על מה זה להיות בן אדם. על המגבלות של האמפתיה האנושית. על היכולת האנושית לקום בבוקר עם כאב בחזה וזעם בגרון – כאב על החטופים, על אלה שלא הצילו אותם ומתו אחרי סבל בל ישוער, כאב על המשפחות שסובלות את ההמתנה ואת האבל, כאב על עינב צינגאוקר שלעד תישמר בלבי כמנהיגה מופתית ואהובה, כאב על העזתים שחייהם וארצם נחרבים, זעם על חברה ישראלית לאומנית, פטריארכלית, זעם על אופוזיציה רפת שכל ואומץ, על קואליציה גסת לב – כן, אפשר לקום בבוקר עם כל הרגשות האלה, ולהחליט מה ללבוש, ואיפה לשתות קפה, ומה לקרוא, ואיך לעבור עוד שעה ועוד שעה בחיים האלה עלי אדמות.

סיבות להישאר
תהל פרוש, הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים, 2024
בזמן הקריאה קצת בכיתי, למשל כשפרוש מתארת רגעים אחרונים, על סף המוות של אבא שלה ("הוא חייך אלי. תנוח? שאלתי אותו, והוא סימן בראשו כן וכמה מתיקות היתה בכל זה. מתיקות שאין כמוה") – ולא שהמסה הזאת, "מותו של אבי", נגועה במתיקות, בכלל לא, היא ניחנת בכנות נדיבה, עם שורות כמו "לפעמים לא אהבתי אותו כלל, אבל הוא תמיד נותר אחד משני האנשים שבשבילם אני ילדה נצחית".
בזמן הקריאה גם קצת קמתי בכיסא ורציתי לשלוח אגרוף של סולידריות לשמים, למשל במסה הנפלאה "תן לי דירה!" שבה פרוש מקשיבה לשני טייקונים משוחחים עם מנכ"ל משרד הרווחה בבית אחוזה, וברגע אחד, היא מספרת, "לא יכולתי יותר להמשיך ולשבת. קמתי כמו נמסיס והוצאתי אש מהאוזנים. הסתכלתי על טייקון ב' וצעקתי, תן לי דירה! תן לי דירה!" 
פעמים אחרות, בזמן הקריאה, נעתי קצת באי-נחת בכיסא, כשפרוש מדברת על מעמד הנוודים העירוניים, מעמד השוכרים שאין להם נד"לן, "אנחנו, האנשים שאינם בעלים, אנחנו אנשים שמראש אין מה לקחת מהם. אם אנחנו מאבדים את היכולת שלנו לשלם שכר דירה, ממילא איבדנו קורת גג שמעולם לא היתה שייכת לנו. איבדנו אוויר, ואף אחד לא מפתח זעם קולקטיבי על אוויר; אנשים מפתחים זעם רק על מה שהם מדמיינים ששייך להם".
אני חושבת – אם לבת זוגי ולי יש עכשיו דירה להשכיר ודירה שאנחנו שוכרות, האם אנחנו יכולות פשוט להיחשב בנות מזל או שיש גם מקום לאשמה, לאחריות, וחובה להצטרף למאבק של אלה שאין להם? אני מניחה שיש חובה כזאת, אבל עדיין העבודה קשה, הפרנסה לא מספיקה, הזמן למאבקים מדוּד ואני לא יוצאת אל הרחובות בעניין המסוים הזה. אני מתנחמת בינתיים במה שפרוש כותבת במקום אחר: "יהיו מי שיאמרו שאני לא מבינה כלום בכלכלה, אבל אם להבין בכלכלה משמע שבן אדם אחד יכול לרכוש לעצמו עשר דירות בזמן שלאחר אין שום קורת גג, אז כלכלה היא הבל גמור. דירה אחת לבן אדם אחד היא אתיקה בסיסית".
כך או כך, אני חושבת עכשיו שלא קראתי בצורה הנכונה את סיבות להישאר: עברתי מסה אחר מסה במהירות, אצה דרכי לקרוא הכול עוד היום, ונראה לי שדווקא עדיף לקרוא כל אחת מהמסות לעצמה, ולהשתהות עליה. אני מעריכה שעוד אעשה זאת בעתיד. ובכל זאת, אף ששתיתי הכול מהר, משהו מהותי נשאר איתי: מחשבות על המלנכוליה הגברית שמייצרת מלחמות, כמו במסה "היריון" שבה כותבת פרוש: "מלחמת צוק איתן התנהלה בזמן השליש האחרון של ההיריון שלי ואני הבנתי את המקורות שלה בבהירות של מי שניפצה את אשליית הגוף האחד. הבנתי את עקרותם מלכתחילה של הגברים והריקות שהם נושאים בתוכם... יכולת הבריאה היא יכולת לאחוז בחיים ובמשמעותם באופן שהגוף הגברי לעולם לא יוכל לאחוז. ולכן, חשבתי, גברים ממציאים שוב ושוב את הפירוטכניקה אל אמצעי המוות". זו מסה חכמה עד העצם, שמלמדת אותנו גם על המלחמה הנוכחית ועל כל אלה שיבואו, מסה שבה היא כותבת משפטים להדהוד: "היריון הוא מפתח להבנת עומקה של הבעיה הפוליטית שבה נתונות נשים. הבעיה היא היעלמו של הידע שנשים נושאות: הידע על הכפילות המהותית שלנו. התרבות כולה דואגת להעלים את הידע הזה לטובת הדיבור על הפרט, על זכויות של יחידים, ובעיקר על זכויות לבעלות - בשעה שאנחנו איננו אחד בלבד". אני חושבת שזו הגדרה חדשה ומסעירה של הפטריארכיה - שמוּנעת מתאווה לבעלוּת - והגדרה חדשה ומסעירה של הפמיניזם, שמבקש להאיר את הכפילות המהותית שלנו ולחתור להוביל את האנושות אל ההכרה בכפילות המהותית הזאת ובכל הנגזר ממנה מבחינה מוסרית ומעשית.

החוקים של הבנות
מיה יסעור, כנרת־זמורה־דביר, 2025
את החוקים של הבנות הזדמן לי לקרוא בזמן חופשה עם חברים בקפריסין, באוגוסט של 2025, בזמן שהצבא הישראלי הורג ומחריב ומרעיב רבבות בעזה, וארגון הטרור חמאס מחזיק בעשרות חטופים שבקושי שורדים, והכול רקוב, בלשון המעטה, בממלכת ישראל, ואין שום תקווה שמשהו מכל זה ישתנה. אני מציינת את העובדה הזאת כי תמיד אנחנו קוראות וקוראים בעת מסוימת, והעת הזאת משפיעה על הקריאה, אני חושבת – גם אם היצירה בכלל לא נוגעת ישירות בעת הזאת – ולפעמים אנחנו שוכחות את ההשפעה הזאת.
הספר של מיה יסעור עבר בין הנופשים בחבורה שלנו: נער ונערה בני 16, נערה בת 14, שתי בנות כ-50, ואני –  תכף בת 58. אני מספרת זאת כי היה מרשים להתבונן בקוראים השונים, ואיך היצירה תפסה את כולם. כולם נראו מרותקים. הקלישאה של "אי אפשר להניח מהיד" ניכרה שוב ושוב: מרגע שהרימו את הספר, כל אחד מהם בסביבתו – במטוס, בחוף, בסלון של הווילה השכורה, במיטה, ליד הבריכה – לא הניחו עד שגמרו לקרוא כעבור שעות אחדות. וכולן נשאו את המבט בתום הקריאה ואמרו משהו כמו: "וואו".
הממואר מתמקד בשנות התיכון של יסעור בפנימיית שדה בוקר שבנגב. ובאופן שבו עיצבה המספרת את ישותה לאור החוקים של הבנים והחוקים של הבנות, כלומר, איך למדה להיות נערה, או אישה, ואיך היא עדיין לומדת, כי זהו שיעור שלא נגמר, וכי אין מבחן בגרות, יש רק בחינות פתע כל החיים (ניסיתי ללכת כאן כברת דרך עם המטפורה של לימודים, אני חושבת שנכשלתי; אבל משאירה בכל זאת).
יסעור כותבת פסקאות כאלה:
"הבנים של שדה בוקר היו סדיסטים חמודים, מטרידנים בני טובים, מלח הארץ סוציופתים. אפשר היה לראות בדיוק איזה קצינים אהובים הם יהיו בסיירת יום אחד וכמה יפות ומקסימות יהיו הבחורות שיציבו להם אולטימטומים, וכמה ליטרים גולדסטאר הם ישתו לפני שייכנעו וייקחו אותן למדבר להציע נישואים עם כתובות אש שהאחים מהצוות יקימו להם [...] הבנים עמדו להתגייס לשייטת ולטייל במדבריות אפריקה שרגל לבנה עוד לא ידעה [...] אבל אנחנו היינו בנות. פחדנו ושנאנו את עצמנו כמו בנות, ועמדנו בתחתונים מול המראה בחדר שלנו בפנימייה כמו בנות וכל אחת אמרה מה הכי מכוער בה. להיות בת זה כזה, ברור לך שאת חייבת להיזהר תמיד, כל הזמן. אבל כל השאר הוא מסע לארץ לא נודעת".
יש הרבה חוכמה בהחוקים של הבנות והרבה יופי, ותחושה שכל מילה וכל משפט נמצאים בדיוק במקום שלהם, ולכן זו יצירה ספרותית – ממואר, מסה אישית – שהיא דוגמה ומופת, והיא חד פעמית; משהו באופן שבו יסעור מרחפת על התקופה ועל עיצוב-העצמי במבט על, וגם בעזרת עדות אישית אינטימית, בגוף ראשון רבים וגם בגוף ראשון יחיד, משהו בתיאורים החיים שאינם מתייפייפים, משהו במוזיקה של הטקסט הזה – יש כאן תמהיל כובש ומלמד.

מותה ומותה של אמא שלי
מרית בן ישראל, אלטנוילנד 2026
אני מנסה להבין מה מעורר בי רגש של השתאות כשאני קוראת את הממואר של מרית בן ישראל, מותה ומותה של אמא שלי. אני לא חושבת שאלה הפרטים הביוגרפיים, או הדמות של האם, רות בן ישראל רבת הזכויות, או התיעוד של המוות שמתכוננים אליו ומכינים אותו והוא מתעכב. ההשתאות, כמעט התעלות, בעת הקריאה, כרוכות לא רק באופן שבן ישראל כותבת, בעושר, בבהירות האכזרית, ביופי של הכתיבה שלה, אלא – כך אני חושבת עכשיו – במעין יחס שיש לה אל חומרי החיים כאל יצירת אמנות, או מופע בימתי; חומרים להתבוננות וליצירה.
תראו למשל, איך בן ישראל מתארת את בת המשפחה, יודית, שנדמה שאהבה אותה במיוחד, או הזדהתה איתה במיוחד, זו שלא ישבה לאכול עם כולם אלא נשארת לשטוף כלים במטבח, וכשאמהּ של בן ישראל ביקשה להחליפה בתפקיד, היא סירבה, יודית זו, "נלחמה על כל צלחת ועל כל צלוחית, על כל קערת מרק וקערית קינוח, כל סכין ומזלג, כף וכפית, כוס וגביע, ספל ותחתית – כאילו חייה תלויים בשטיפתם. אני עדיין תוהה מה היה שם, סוג של התרסה סינדרלית, או תסמונת כבשת הרש, כשכל הושטת יד מפורשת כפלישה וכקריאת תגר. 
"ואולי היא פשוט התביישה שיראו אותה אוכלת; שפתיה היו אפורות ודקות כל כך שלא יכלה למרוח אודם בלי לצאת מהקווים. ובכלל היתה ברזוונת שנתעתה למשפחת ברבורות: כל היופי נפל בחלקן של אמה ודודותיה, ורק היא כמו נוצרה משאריות שאיש לא רצה, מטעמי חיסכון ואפילו מתוך קמצנות - אחרת היו זורקים לפח את חזה השטוח, את רגליה הישרות כרגלי פינוקיו ואת הסנטר הבולט כמין עצם מצופה בעור אדמדם ודלוק".
בהמשך אומרת המחברת על יודית: "חותמת העלבון והטירוף שלה נשארה בתוכי כמו כוויה".
והנה במקום אחר, בעמוד 130 בספר, נדמה לי שאני מבינה את העניין. מרית בן ישראל נזכרת במשהו שקרה בילדותה המוקדמת, באירוע שהתבוננה בו בגן הילדים. "באותו רגע, גם אם לא יכולתי לנסח את זה במילים", היא כותבת, "נפתח בתוכי מרחב חדש: הבנתי מה זאת אמנות ואיך היא תציל אותי [...] באותו יום בגן גיליתי שהזדהות אינה האופציה היחידה, גם התבוננות היא אושר, גיליתי שאפשר לחוות משהו ברגש וגם במחשבה, בפנים וגם ממרחק, וידעתי שהכפילות תושיע אותי, היא תאפשר לי להכיל את הכאב מבלי להתפוצץ או להתמוסס". כן, נראה לי שזה זה.

הרבע הנותר
אביבית משמרי, פטל, 2025
יפה כל כך – מופת של ישירות מעודנת, של עידון ישיר, של כנות ענווה – הממואר של אביבית משמרי, הרבע הנותר. תחושה של מלנכוליה רווייה באהבה, של פיכחון רווי ביופי, שורה עלי עכשיו בתום הקריאה.
ובין כל הדברים היפים והנבונים שכתובים בו - בין הפרידות השונות משלושת הרבעים האחרים; מהאמא שמתה, מהאח שמת, מהאבא שמת - אני שמה לב לשיעור אחד שאני לומדת מהיצירה הזאת ושארצה להעביר הלאה. זהו השיעור על האיפוק בכתיבה; על מה שבממואר לא חייבים לדבר עליו, ויחד עם זאת אין להתעלם ממנו או להדחיק אותו. על איך אפשר להימנע מכתיבה, להעיד על ההימנעות, בלי שהקוראת תרגיש בחסרון.
משמרי מציעה בהרבע הנותר אפשרות נהדרת לכתוב בכנות גמורה ויחד עם זאת לוותר על פרטים, לעקוף את מה שעדיף לא לדבר עליו, אם מבקשים לשמור על מושאי הכתיבה, כבודם ופרטיותם, בלי לפגוע בשלמות היצירה.
הנה, למשל, היא כותבת:
"[...] על כן אני מונה את הזמנים הטובים של אחי, שעל חלקם סיפרתי, ונוטה לדלג על הכואבים יותר – גם מפני שיש לו זכות לפרטיות. גם מפני שזו לא חוכמה לפרט את צרותיו של אחר תוך דקדוק במילות התואר. וגם מפני שעניינים מסוימים נותרו בגדר תעלומה שאפילו פתרונה כבר נגוז לפני עשרים שנה: חבר שפנה לו עורף בפתאומיות, סירב בתוקף להסביר, והיה לי רק ניחוש לא מבוסס מדוע. או בדל משפט שזרק לאבא שלי פעם, על אירוע שאין לי דרך לדעת אם קרה באמת".
אני לומדת ממשמרי שבדרך שבה היא כותבת, בכנות שלה, באמפתיה הגמורה, באמת לא חשוב מה היה האירוע הזה, שעליו דיבר עם האב, או מדוע פנה החבר עורף. מה שחשוב בהקשר המסוים הזה הוא שמשמרי מתבוננת באחיה ובחייו, ומנסה ללכוד את היחסים ביניהם, את המקום שהוא תופס – בחייו ועם מותו – בכלכלת הכאב והאהבה שלה. אני מרגישה שדבר לא נגרע כאן מהתיאור החי שלה.
משמרי מדלגת לפעמים על פרטים בחייהם של האחרים שמשולבים בסיפור חייה, אבל מעניקה לנו הצצה נדיבה לאופן שבו היא מחזיקה בנפשה את הסבך כולו. הרבע הנותר הוא מעט המחזיק מרובה, ועוד אשוב ואקרא בו.

פה ושם בין הירדן לים
הלל כהן ויאנה בוקלר, אלטנוילנד, 2025
ספרו המאלף של הלל כהן, ובו האיורים של יאנה בוקלר (שהם רובד של סיפור ומשמעות בפני עצמם), משמש דוגמה ומופת לסגולה ההומניסטית של הסוגה. במיטב המסורת של המסה האישית והממואר, כהן הוגה בסוגיית היחסים בין ישראל והעם הפלסטיני לא כאיש אקדמיה, לא דרך הרעיונות והאידיאולוגיה וההיסטוריה, אלא דרך התבוננות בהתנסויות שלו: כצעיר דתי, שותף פעיל במפעל ההתנחלויות, שמשוטט בכפרים הערביים ומתארח בבתיהם, לומד ערבית וכל העת – גם כשהוא נעשה חייל ושותף פעיל במפעל הכיבוש – שואל, מקשיב, מתבונן. האם כהן הוא "קולוניאליסט נאור", כפי שחבריו מכנים אותו על פי עדותו, כשהוא מסרב לנקוט עמדה, ומקבל את שתי נקודות המבט הלאומיות כשוות ערך? או שהוא מחזיק בעמדה המוסרית הגבוהה ביותר – כמי שמתקרב, נוגע, מעורב, ומעניק לנו עדוּת בהירה, מורכבת, בלי כחל וסרק?
"נסענו בכביש הראשי של אז, דרך בית חנינא ורמאללה, ולכל אורך הדרך ראינו בתים בבנייה, חלקם בתים מרשימים וגדולים", מספר כהן על נסיעה עם ראש הכולל שלו, רב מוכר ואהוד, בדרך מירושלים ליישובם. "אחד התלמידים שאל את הרב: 'הרב, איך זה שאנחנו בזמן של גאולה, והערבים בונים לעצמם עוד ועוד בתים בארץ ישראל?' הרב ליטף את זקנו המאפיר ואמר: 'הם חושבים שהם בונים עבור עצמם'. ואז חזר על דבריו בהטעמה: 'הם חושבים שהם בונים עבור עצמם'. היושבים ברכב הכירו היטב את הפסוקים מפרשת 'ואתחנן', שבהם אלוהים מבטיח לבני ישראל כי בכניסתם לארץ יזכו לרשת 'ערים גדולות וטובות אשר לא בנית. ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת ובורות חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת' (דברים ו, י-יא). ודעתם נחה. אני לא התלהבתי מזה. הכרתי חלק מהאנשים האלה, שבנו את הבתים ומילאו אותם בכל טוב, ונטעו את כרמי הזיתים והענבים, ואירחו אותי כל כך יפה, ולא היה לי כל עניין לרשת אותם. אבל לא הייתי במצב שאיפשר לי לשאול או להקשות. העדפתי להקשיב".
הקריאה בשבילי מטלטלת, פוקחת עיניים, מלמדת – וגם, אשתף בכנות, מעוררת קנאה. הייתי רוצה להיות יכולה כמו כהן להיות האדם הזה, החופשי לצאת ולבוא, לשוטט, להחזיק את שתי נקודות המבט, לעבור תהליך של שינוי, ולשמור כל העת על עמדת המתבונן – בלי פחד; ולחילופין עם פחד, אבל באומץ גמור. נקודת המבט שלי על כל הדבר הזה מרוחקת אלפי מונים, ורק בזכות הממואר של כהן ובוקלר אני מצליחה לראשונה, לרגע, לראות נכוחה מקרוב מאוד את כל מה שאנושי מדי, רע מדי, לפעמים טוב, ותמיד נאבק להתקיים.