בשנת 2005 פרסמו הכלכלן סטיבן לוויט והעיתונאי סטיבן דבנר את פריקונומיסט, והוכיחו שניתוח תופעות חברתיות מנקודת מבט כלכלית יכול להיות מרתק (וגם רב־מכר). ב־2009 הם עשו זאת שוב עם סופר־פריקונומיקס, ב־2014 הם פרסמו את לחשוב כמו פריק, ועכשיו הם חוזרים עם מתי לשדוד בנק, החכם ופוקח העיניים שלהם.
בספרם החדש בוחנים "צמד הסטיבנים" קשת רחבה של תופעות חברתיות וגם תעלומות מחיי היום־יום, ובאמצעות ניתוחן, לעתים קרובות בצורה מפתיעה, עושים את העולם סביבנו מובן יותר. בין השאר תוכלו לקרוא כאן:
למה אנחנו גרועים בהערכת סכנות?
עד כמה השמנת־יתר מסוכנת?
האם הגיע הזמן להטיל מס על סקס?
למה גיוס חובה הוא רעיון נורא?
כיצד אפשר לחסוך אלפי דולרים בקניית מכונית?
מהו הדבר הממכר ביותר בעולם?
האם יתרון הביתיות הוא באמת יתרון?
וכמובן, מהו המועד הטוב ביותר לשדוד בנק?
סטיבן לוויט הוא סופר ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת שיקגו. סטיבן דבנר הוא סופר ועיתונאי לשעבר בניו יורק טיימס.
כמה מהרעיונות הטובים ביותר בהיסטוריה — כמעט כולם, למעשה — נשמעו מטורפים בתחילה. עם זאת, הרבה רעיונות שנשמעים מטורפים הם אכן מטורפים. אבל איך מגלים מה טוב ומה מטורף? אחד הדברים הטובים בלהיות בלוגר הוא שיש לך מקום להפריח את הרעיונות הכי מטורפים שלך ולראות באיזו מהירות מישהו ייָרט אותם. מכל הפוסטים שכתבנו אי־פעם, הראשון בפרק הזה עורר את התגובה המהירה, הקולנית והנזעמת ביותר.
אילו הייתם טרוריסטים, איזה פיגוע הייתם מבצעים? (ס"ל) מינהל הבטיחות בתחבורה הודיע לאחרונה שרוב המגבלות על כבודת־היד בטיסות יישארו בעינן לעת עתה, למעט האיסור על הכנסת מציתים שהוסר. בזמן שנראה מטורף לאסור על נוסעים להעביר בבידוק הביטחוני משחת שיניים, דיאודורנט ומים, לא נראה מוזר לאסור מציתים. אני תוהה אם יצרני המציתים פעלו למען השינוי הזה בתקנות, או נגדו. מצד אחד, נראה שהחרמת עשרים אלף מציתים ביום עושה טוב לעסקים; מצד שני, אולי פחות אנשים יקנו מציתים אם הם לא יוכלו לנסוע איתם. כששמעתי על התקנות האלה, התחלתי לחשוב כיצד הייתי ממקסם את אווירת הטרור אם הייתי טרוריסט שהמשאבים שלו מוגבלים.
