העולם משתנה, ההורות מעוררת חרדות ושוחקת, ההתפתחויות הטכנולוגיות מציבות שאלות חינוכיות, התפיסות וגם חלק מהערכים עליהם גדלנו אינם רלוונטים עוד, ומערכת החינוך, לעומת זאת, נשארה מאחור.
מדוע מוטב לנו להפסיק להתעקש על הכנת שיעורי בית? כיצד נפיק תועלת חינוכית מצפייה בטלוויזיה ובילוי במשחקי מחשב? מה נוכל לעשות על מנת להפוך את ילדינו לאזרחי העולם החדש והמופלא שאנו ניצבים על סיפו, וגם ליהנות בדרך?
ד"ר אייל דורון יצא לבקר במדינות שונות בעולם ופגש עשרות חוקרים בניסיון למצוא תשובות לשאלה: כיצד צריכה להיראות הורות במאה ה-21. בספר הוא מציג מודל מעודכן של הורות - כזו שרותמת את שגרת חיי המשפחה לטובת תהליך התפתחות אישית, על בסיס גמישות מחשבתית, חדשנות ויצירתיות. ד"ר אייל דורון, אבא של איתמר ואלונה, הוא חוקר ומפתח חשיבה יצירתית, ראש החטיבה לפסיכולוגיה ולמדעי הרוח בבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.לא עברתי טראומות גדולות בבית הספר, איש לא התעלל בי. המורה להתעמלות השליך עליי את הסנדל שלו פעם אחת ובעוצמה, אבל לא הייתי מיוחד במובן הזה. מדי פעם נהג לזרוק את הסנדל החום שלו על אחד מאיתנו. למדתי בבית ספר "נחשב" לכאורה, שהיה בסך הכול מאוד סטנדרטי. המורים שלימדו אותי נחלקו באופן הקלאסי בין משעממים, משעממים עד מוות וכאלה שהיו מרתקים ויוצאי דופן. אינני זוכר אף לא מורה אחד שגרם לי נזק נפשי, אבל גם לא מורה כלשהו שנסך בי השראה מיוחדת או אמונה פנימית ששינתה את חיי. לקח לי שנים ארוכות "לפרוח באיחור", ובמובנים רבים להתחיל בכלל למצוא את עצמי ואת מה שבאמת מסקרן אותי. שתים־עשרה שנים חלפו עליי בבית הספר בלי ללמוד אנגלית באמת טובה, לרכוש ידע או כלים להתמודדות עם החיים, ובוודאי בלי לצבור ביטחון וערך עצמי. הייתי עוד ילד רגיל, שקוף, אולי כמוכם, ככל הנראה כמו הילדים שלכם, שלומדים בבית ספר.
שנים רבות עברו, הפכתי לאבא שמלווה את ילדיו לבית ספר שנראה בדיוק כמו שנראה בילדותי; אותם קירות בטון, אותם שולחנות הפונים כולם אל הלוח, כיתות צפופות ומחניקות, חוברות משמימות של שיעורי בית - כאילו קפא הזמן מלכת. כמו הורים רבים אחרים, הרגשתי שעולות אצלי שאלות מטרידות שהצלחתי כנראה להדחיק ולהניח בצד עד לאותו רגע. מאז שהפכתי להורה אני מרגיש באופן מוחשי יותר את השאלה שמעסיקה את מרבית ההורים: למה אנחנו שולחים את הילדים שלנו לבית הספר? ברור לנו שמשהו בבית הספר אינו מעודכן ואינו מספק את הכלים לחיים. יותר ויותר הורים חשים חשד וחוסר אמון כלפי המערכת, לצד תחושה של אשמה גוברת והולכת ביחס לעצמם. השאלה שמנקרת בנו שוב ושוב היא האם אנחנו מתרשלים בהכנת הילדים לחיים בעולם החדש. אדגיש שוב: הבעיה איננה איכות האנשים בשטח, אלא בשיטה כולה שהרשתה לעצמה במשך שנים ארוכות כמעט שלא להשתנות. לא רק בישראל, אלא ברוב מדינות העולם.
