ספר שביעי בסדרה נהדרת על הרפתקאותיה של קלמנטיין, הג'ינגי'ת הכי מקסימה בסביבה - גיבורה פעלתנית, אחוזת תזזית ומאוד-מאוד יצירתית.
הקיץ מגיע, וקלמנטיין לא מוכנה. היא לא מוכנה לחזור לדבר עם אבא שלה, כי היא עדיין כועסת עליו שהוא אוכל בשר; היא לא מוכנה לתינוק החדש של המשפחה (ולא נראה שאמא של קלמנטיין מוכנה, פתאום היא נתקפת שיגעון לניקיון, אבל היא אפילו עוד לא בחרה לו שם); והיא לא מוכנה להיפרד מהמורֶה שלה בכיתה ג', שתמיד יודע לומר לה דברים לא נכונים.אבל מה יותר גרוע: לומר שלום או לא לומר שלום? מה שבטוח - הכול משתנה סביב קלמנטיין, אולי מלבד קלמנטיין עצמה.
ברגע שהתעוררתי ביום שני בבוקר, נפלתי ב"בום" על הרצפה עם מחברת הציורים שלי. ציירתי פרה עם פֶּה מכופף למטה ונהרות של דמעות זורמים לה מהעיניים.
כשגמרתי, הפרה הזאת נראתה עצובה כל־כך עד שהעיניים שלי התחילו לבכות קצת. ניגבתי אותן כדי שאוכל להתפעל מהעבודה הנהדרת שעשיתי, ואז חייכתי.
כי כן, בהחלט הציור הזה בטוח ישבור לאבא שלי את הלב.
ציירתי עוד איזה מאה דמעות מטפטפות והוספתי כמה ברווזים ששוחים בשלולית של עצב־פרות. אחר־ כך התלבשתי והלכתי למטבח, שם כולם כבר ישבו ליד השולחן. "בַּמְיָה, אתה מוכן בבקשה להעביר את זה לאבא שלנו?" שאלתי והתיישבתי.
אחי, שמשוגע עכשיו על דינוזאורים, לקח את הציור בשיניים והעביר אותו הלאה.
"הממ..." אמר אבא. "רעיון לא רע. בכלל לא רע. פרה עם עיני צינור. זה יכול להועיל ל... אה, לכיבוי שרֵפות באסם, אני חושב."
