שורה ארוכה של דיאלוגים אמנותיים שהתקיימו לאורך דורות בין אמנים יהודים, ארצישראליים וישראלים לבין רוסיה האימפריאלית והסובייטית בספר מוסקבה–תל אביב, שבו ממשיך החוקר ומבקר האמנות גדעון עפרת במחקרו רב השנים על האמנות המקומית לדורותיה ומקורות ההשפעה שלה.
לפנינו מסע היסטורי־אמנותי, הנע בין פסגות זוהרות של האמנות הישראלית (יוסף זריצקי, אריה אל־חנני, אריה ארוך ועוד) לבין שוליים מוצללים של גל הגירה רוסי מפואר, שרק קומץ מאמניו רבי־היכולת זכו להכרה (יאן ראוכוורגר, זויה צ'רקסקי, ליאוניד בלקלב ועוד) בעוד שאחרים עודם במאבק, אם לא היגרו, נפטרו או התאבדו.
הספר מתפרש על פני 120 שנים ויותר של יצירה, שראשיתה בהתעוררות האמנות היהודית ברוסיה הצארית בסוף המאה ה-19, המשכה בהשפעת המודרניזם הרוסי על האמנות המודרניסטית בארץ־ישראל של שנות ה-20 במאה העשרים, וסופה – נכון לעכשיו – במטענים שנשאו עמם אמנים עולים מברית המועצות לשעבר בשנות השבעים-תשעים של המאה העשרים, ובדיאלוג המתמשך בעשורים האחרונים בצורת הידרשות פוסט־מודרנית ישראלית לקונסטרוקטיביזם הרוסי מימי המהפכה הבולשביקית.
