מתרגשות ומתגעגעות עם ספר חדש של רונית מטלון, שנפטרה מוקדם מדי, לפני שנתיים.
גרסאות שונות של שלג - נובלה שמטלון החלה לכתוב בשנים 2004-2002, שבה אליה בשנות חייה האחרונות אך לא סיימה - נמצאו במעטפה בחדר עבודתה ובקובצי מחשב. אחת מהן מובאת כאן, בתוספת אחרית דבר מאת עורך הספר דרור משעני.
אישה וגבר, זה מול זה, ברחוב מושלג בניו יורק. פעם הם היו נאהבים. הוא נשוי לאישה אחרת ומתגורר בישראל והיא נשואה לגבר אחר וחיה במנהטן. ובכל זאת היא יצרה איתו קשר וביקשה שייפגשו אחרי שנים של ניתוק. מדוע הזמינה אותו? כיצד החל סיפור האהבה שלהם ומדוע נגמר? והאם יש סיכוי להחיות אותו?
עלילת הנובלה נעה בין פרקי הווה, שמתארים את מפגש האוהבים של עמי ודינה בניו־יורק, לבין פרקים על שנות נעוריה של דינה בדרום תל־אביב של שנות השבעים, לצד אביה מוריס - בן דמותו של פליקס מטלון, אביה של המחברת. יצירה על קשר בין גבר לאישה, שחוקרת את הזיקות בין האהבה הרומנטית בגיל הבגרות ליחסים במשפחה בשנות הילדות והנעורים.
אתה רואה את המעמד בבהירות. שב ומשנן אותו לעצמך בין השאר משום שסימנת אותו כאירוע מכונן, מולקולת די־אן־איי שנושאת בתוכה את המטען הגנטי של כל הסיפור: הדירה ברחוב וולפסון עם המרפסת האכולה, השקועה במרכזה. לפני כשבע־עשרה שנים. מוריס. הררי הניירות, מהם מצהיבים, מהם אכולי עש, מגדלי ניירות ברחבי החדר, סמוך לקירות או באמצע, סמוך לשולחן הקטן עם הרגל המתנדנדת שאוכלים עליו וכותבים עליו ובעיקר מניחים עליו.
מוריס.
פיסת הים התכולה, טרפז טורקיזי בין הבניינים הצפופים, נשקף מהמרפסת. הקנרית בכלוב שנטרפה על ידי החתול, הוחלפה באחרת ונטרפה גם היא. זרי פלסטיק של גלדיולות לבנות וצהובות.
מוריס ושוב מוריס.
שעת בין ערביים שתמיד מורידה עליך איזה דכדוך, האור שהוא לא לפה ולא לשם, היום שצונח לאט אל קברו. אתה צועד לאורך רחוב וולפסון שהוא רחוב הנברשות, מחפש את הבית. אין לך כתובת מדויקת. זה עתה עברו לשם, לפני שבוע, כך נאמר לך, מספר עשרים וחמש או עשרים ושבע.
לפחות באותו צד של הרחוב, אתה מתעודד, עולה, יורד ושוב עולה שלוש קומות בבניין מספר עשרים וחמש.
