"אני מפלצת. שום דבר בעולם לא יכול לתקן את זה", חושבת אֵיָווה לי, שאיבדה בשריפה הכול: את הוריה, את בת דודתה, חברתה הטובה ביותר, אפילו את הפנים שלה. היא לא צריכה מראה כדי לדעת איך היא נראית - היא רואה את זה במבט של כל מי שמסתכל עליה.
שנה לאחר השריפה, כאשר דודיה מחליטים שעליה לחזור לתיכון ולחיים רגילים, איווה מתנגדת. מי ירצה להסתובב עם הילדה השרופה? הכול משתנה כשהיא פוגשת את פַּייפֶּר, שלא חוששת לדחוף את איווה אל מחוץ לאזור הנוחות שלה. היא מכירה לה נער חובב תיאטרון כמוה, ולאט לאט איווה מנסה לשוב ולבנות לעצמה חיים. אבל פייפר נאבקת בקרב משל עצמה, ועד מהרה על איווה להחליט אם לשוב ולהיעלם מאחורי הצלקות שלה או לתת לאנשים מסביבה לעזור ליופי שבה לפרוץ החוצה.
שנה אחת אחרי השריפה הרופא מסיר את המסכה מהפנים שלי ואומר לי להתחיל לחיות.
הוא לא משתמש בדיוק במילים האלה, ברור, כי משלמים לו בשביל לנפנף בהמוני מונחים רפואיים כמו קליטה ובידוד, אבל בעיקרון, "הוועדה לחיי אֵיוָוה" התכנסה לישיבה חשובה והגיעה למסקנה שאני מתפלשת ברחמים עצמיים כבר מספיק זמן.
וככה הגיעה לסופה מסיבת המסכֵּנוּת פוסט־שריפה שלי.
