ספרו של יואל הופמן, שכתיבתו הייחודית כבר זיכתה אותו בתארים "האנרכיסט הגדול של הספרות העברית" ו"הזר הגדול של הספרות העברית".
"ולמה הלב הוא קטמנדו?", שאלה המבקרת אריאנה מלמד על שם הספר, והשיבה: "למה לא. אם הלב יכול להיות צייד בודד, הוא יכול להיות קטמנדו - מחוז רחוק ואפלולי, הזוי ומלא אשפה ועורבים, מקום שמעורר כיסופים וערגות מרחוק, אבל מקרוב הוא מבוך של סימטאות וחדרים מפולשים, של פעימות קצובות ושל התרגשות, של מכניקה גסה של בוכנות ושל עדינות שירית עילאית".
פתאום בתיה בוערת כמו הסנה האלהי. אני הסנה [היא אומרת לעצמה] עם הצפורנים ועם הבשר שמתחת לצפורנים ועם השער שעף ברוח ואי אפשר לעצור אותו בסכות ותחתוני המשי שאפשר להשליך לתקרה שקוראים לי וקוראים לי מתוך האוויר חלב ומים ואש ועפר וכל אלבומי התמונות שאמרו לי חיכי ומשהו נכנס בי עד לדפנות הפנימיים קדוש קדוש קדוש קדוש והיא הולכת עד למקומו של יהואחים אצל הזכוכית שפונה לשער הלבנות ואומרת בוא.
