פול אוסטר (Paul Benjamin Auster, פברואר 1947-אפריל 2024) היה סופר, משורר, מסאי, תסריטאי ובמאי יהודי-אמריקאי שחי בניו יורק.
כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על פול אוסטר:
אוסטר נולד בניוארק, ניו־ג'רזי, באותה שכונה שמתוארת ברבים מספריו של פיליפ רות. שני הוריו היו יהודים. לדבריו, הוא מעולם לא התעסק ב"היבטים הדתיים של המורשת שלי... אבל אני קשור ליהדות מבחינה היסטורית וגם תיאולוגית. יהדות היא בעיניי דת רדיקלית".
אוסטר חגג בר מצווה, אולם כילד העדיף לשחק בייסבול וכדורסל במקום ללכת שלוש פעמים בשבוע להיברו סקול. "למדנו בנים לחוד ובנות לחוד והבנים היו נורא פראיים ולא ממושמעים", הוא סיפר בראיון שהעניק ב-2017 לרונן טל והתפרסם בידיעות אחרונות. "זה היה כמו קרקס כאוטי עם יריקות ובדיחות ודיבורים מאחורי הגב של המורה. ההורים שלי שלחו אותי להיברו סקול כי ככה עשו כולם. לדעתי, אף אחד מהם מעולם לא ביקר בבית כנסת".
בגיל 14, כאשר שהה במחנה קיץ רחוק מהבית, חבר שעמד סנטימטרים ספורים ממנו נפגע מברק ומת מיד. אוסטר, שהיה נפגע אילו היכה הברק כמה שניות אחר כך, כתב על האירוע בסיפורים שונים, ובראיון שהעניק ב-2019 לגילי איזיקוביץ ופורסם בהארץ אמר: "אני חושב גם היום שזה היה הדבר הכי חשוב שקרה לי בחיים. מה שחשתי מאותו הרגע היה המחשה אדירה לכוחה המהמם של השרירותיות. עד לאותו הרגע צעדתי על קרקע בטוחה. צעדתי וידעתי שגם הצעד הבא שאצעד יהיה על האדמה הזאת ולא אפול לבור. כשהאירוע הזה קרה הבנתי לפתע שכל דבר יכול לקרות לכל אדם בכל זמן. ברגע שהבנתי את זה, הכל הפך לרעוע. הכל נהיה נתון בסימן שאלה".
על החוויה המכוננת הזאת, ועל עיסוקו בספריו ב"מוסיקת המקרה" – בשרירותיות ובמקריות, בצירופי מקרים, בגורל ובמזל – אמר אוסטר בראיון עם שירי לב-ארי ב-2008: "כל מה שאני מנסה לומר זה שדברים לא צפויים — ולא משנה איך נקרא להם, צירופי מקרים, גורל — הם חלק מהמציאות, חלק מהמכניקה של החיים. זה אחד מהכוחות של החיים. לכולנו יש תאונות, אני רואה בהן אירועים בלתי צפויים, אנחנו מחליקים במדרגות ושוברים את הרגל ולפתע החיים משתנים. אבל עדיין יש לנו היכולת לעשות בחירות בחיים, יש לנו רצון חופשי, ולעתים המפגש בין מה שאנחנו מנסים לעשות במודע לבין מה שקורה לנו מבחוץ בצורה לא צפויה, זה מה שעושה את החיים — זה הניצוץ. אני מרגיש שסיפורים נולדים מההצטלבות הזאת. זה ממש כמו בניצוץ: שני אובייקטים נפגשים ומהמפגש הזה ניצתת אש".
בזמן לימודיו בתיכון הוריו התגרשו. הוא עזב עם אחותו ואמו את בית אביו, והשלושה עברו להתגורר באזור אחר בניוארק. בערך באותה תקופה החליט לעזוב את הלימודים ונסע לטייל באירופה - איטליה, ספרד, צרפת ואירלנד (בעקבות הסופר שהעריץ, ג'יימס ג'ויס). כאשר חזר לארצות הברית, לא התגייס לצבא האמריקאי והחל את לימודיו בספרות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק.
אוסטר סיים תואר ראשון ושני והכיר את הסופרת לידיה דייוויס, שהיתה לזוגתו. אחר כך פרש מהאוניברסיטה ובמשך שנה עבד כימאי על מיכלית נפט.
בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים נסע אוסטר עם אשתו הראשונה, לידיה דיוויס, לצרפת, שם חי הזוג בבית שבו גם עבדו כמנהלי משק. הם כתבו, תרגמו מאמרים וספרים מצרפתית לאנגלית, וחיו בעוני. אוסטר התפרנס במהלך השנים, בין השאר, כסופר צללים, מתרגם, מרכזן בסניף הפריזאי של הניו יורק טיימס וקורא תסריטים בשירותו של מפיק קולנוע.
את תחילת דרכו היצירתית התחיל אוסטר בכתיבה שירה. "זה היה המקצוע המרכזי שלי לשמונה, תשע, עשר שנים", סיפר ב-2022 בראיון לאלעד זרט שהתפרסם בידיעות אחרונות. "פרסמתי כמה קובצי שירה, יש לי גם כמה שירים שלא פורסמו. אבל עברתי לכתוב פרוזה כי פשוט נתקעתי מול חומה, ולא הצלחתי לכתוב יותר שירים".
בספרו האוטוביוגרפי מהיד אל הפה (1997) סיפר אוסטר: "כל דבר שנגעתי בו נכשל. נישואי הסתיימו בגירושים, עבודתי כסופר התדרדרה והייתי שקוע במצוקות כספיות, אינני מדבר על גירעון מעת לעת או על איזה הידוק חגורה זמני - אלא על מחסור כספי קבוע, נוגש, כמעט חונק, שהרעיל את נשמתי והעמיד אותי במצב של בהלה תמידית. לא יכולתי להאשים אלא את עצמי בלבד".
על הקושי להתפרנס ועל המעבר מכתיבת שירה לכתיבת פרוזה, סיפר בראיון לאלעד זרט: "זה היה פחות או יותר כשהייתי בן 30. לא כתבתי כלום במשך שנה. הייתי בנישואים שהתפרקו, לא היה לי כסף בכלל, נלחמתי להחזיק את הכול יחד. ותוך כדי תירגמתי ספר אחרי ספר אחרי ספר, והבנתי שהייתי יכול לעשות יותר כסף בעבודה במקדונלד'ס [...] אבל אני לא רציתי לעבוד במקדונלד'ס, רציתי להיות הבוס של עצמי. אז המשכתי לתרגם ספרים לא מעניינים מצרפתית. הייתי כל כך תפרן באותה תקופה שהדבר היחיד שיכולתי להרשות לעצמי זה סאבלט לדירה בלי מטבח, בלי סלון, בלי כלום. ואז קרה משהו ששינה את עולמי, אני כותב על זה ביומן חורף. הייתי בן 31, השנה הייתה 1978. היה לי חבר טוב שהוא צייר מוכשר בשם דיוויד ריד. באותו הזמן הייתה לו חברה שהייתה כוריאוגרפית והיא עבדה על משהו חדש, והזמינה כ-30 איש בערך לחזרה. אז הלכתי גם. ואני זוכר את הרגע שהתיישבתי וכתבתי את הריקוד הזה. באותו רגע הבנתי שאחזור לכתוב. וזה היה פרוזה. בלילה, כשסיימתי לכתוב, נשארתי עד מאוחר, אולי עד שתיים בלילה. הלכתי למיטה. בשבע בבוקר הטלפון צלצל. זה היה דוד שלי בטלפון, והוא הודיע לי שאבא שלי מת. זה היה כל כך מוזר שבלילה שחזרתי לכתוב אבא שלי מת".
המצאת הבדידות, יצירתו האוטוביוגרפית של פול אוסטר, הוא ספר הפרוזה הראשון שפרסם (1982) ורבים מחשיבים אותו כספרו הטוב ביותר. בחלקו הראשון, מתמודד אוסטר עם מותו הטרי של אביו, המצטייר כאדם חסר רגש לכאורה, מרוחק ומנותק ללא תקנה.
אוסטר כתב את כל ספריו בעט פאונטיין ובמכונת כתיבה ידנית ("אולימפיה", שהיתה לגיבורת ספרו מכונת הכתיבה שלי), והתנזר מחידושים טכנולוגיים ומרשתות חברתיות. בשנים האחרונות, סיפר בראיון לאלעד זרט, הוא נעזר באינטרנט לצורך תחקיר לספריו: "אני לא משתמש באייפד לשום דבר אחר, אבל אין ספק שזה עוזר. אני לא נגד זה. מה שעצוב, ואפילו טרגי, זה כמה אנשים הולכים לאיבוד באינטרנט, מבזבזים את כל החיים שלהם בתוך המרחב הסייברי הזה".
הטרילוגיה הניו-יורקית (1987), שהביאה לאוסטר את פרסומו, מבוססת על דמותה השנויה במחלוקת של הצלמת סופי קאל. לאחר הצלחת הספר לא חדל אוסטר לכתוב, ופרסם בין השאר את בארץ הדברים האחרונים, ארמון הירח, מוזיקת המקרה, לוויתן, מר ורטיגו, מהיד אל הפה ועוד ועוד.
אוסטר כתב את תסריטי הסרטים לולו על הגשר (Lulu on the Bridge), עישון (Smoke) וסרט ההמשך, מוציאים עשן (Blue in the face), שהיה שותף בבימויו. ביים גם את הסרט The Inner Life of Martin Frost.
בסך הכל פרסם אוסטר יותר מארבעים ספרים, ובהם רומנים, ממוארים, ספרי עיון, מחזות, תסריטים, שירים וקובצי סיפורים. ספר העיון האחרון שכתב, וראה אור בינואר 2023 באנגלית, הוא Bloodbath Nation, שבו התחקה אוסטר אחר מאות שנים של שימוש-לרעה בנשק בארצות הברית. הספר כולל צילומים של חתנו, הצלם ספנסר אוסטרנדר, שתיעד בצילומי שחור-לבן עשרות אתרים של אירועי ירי המוני בארצות הברית. לטענת אוסטר, רובים הם "המטפורה המרכזית לכל מה שממשיך לפלג אותנו".
אוסטר לא חיבב במיוחד את דונאלד טראמפ: "הבחירה של טראמפ היא מבחינתי הקטסטרופה הגדולה ביותר שהיתה יכולה להתרחש באמריקה", אמר בראיון לרונן טל. "אני מתעורר כל בוקר ושואל את עצמי איך זה היה יכול לקרות? ולאן זה עוד יכול ללכת מכאן? בחרנו לנשיא אדם משוגע, מסוג האנשים שאסור שיחזיקו בידיהם כוח פוליטי".
בראיון שהעניק לגילי איזיקוביץ אמר אוסטר: "ישראל היא מקור לצער גדול עבורי. ארץ שראשיתה התבססה על סט מסוים של ערכים ובחלוף השנים אימצה סט אידיאולוגי אחר לגמרי. אני לא יודע איך אפשר להשוות את נתניהו שלכם לטראמפ שלנו, זה להשוות בלהה לאימה".
לאוסטר היו שני ילדים: בן מאשתו הראשונה, הסופרת לידיה דיוויס, ובת מאשתו השנייה, הסופרת סירי הוסטוודט.
ב–2022 מת בנו, דניאל, לאחר שנמצא מחוסר הכרה על רציף רכבת בעקבות נטילת מנת יתר של סמים. הוא היה בן 44. כשבועיים לפני כן הואשם הבן במות בתו רובי, בת עשרה חודשים, לאחר שהזריק לעצמו הרואין ונרדם לידה.
במרץ 2023 נודע על מחלתו של אוסטר, כאשר אשתו השנייה, סירי הוסטוודט, כתבה על כך בחשבון האינסטגרם שלה. היא סיפרה שהוא מטופל ושהם חיים במה שהם מכנים "ארץ סרטן". זהו מקום, כתבה, שהוא "הרפתקה בקרבה ובריחוק שבו על האחד להיות קרוב מספיק כדי לחוש כמעט על בשרו את ייסורי הטיפול ומרוחק דיו כדי להיות עזר לחולה. מסע שבו קשה ללכת, אבל הוא עבודת האהבה האמיתית".
אוסטר נפטר בביתו ב-30 אפריל 2024.
