הממואר המצאת הבדידות היה ועודנו לדעת רבים ספרו הטוב ביותר של פול אוסטר, אחד הסופרים האמריקאיים החשובים והמצליחים במאה העשרים ובראשית המאה ה-21. הדרך שבה נגע אוסטר בחיי משפחתו ובזכרונותיו הפכה אותו לאחד הכותבים הנערצים בארצות הברית ובעולם כולו.
יומן חורף כתוב גם הוא כממואר, ובו מתמודד אוסטר עם חייו הנוכחיים, הגיל ומשבריו, הניסיון לשמור על האהבה והקרבה ביחסיו עם אשתו השנייה (הסופרת סירי הוסטוודט, וחוזר גם לזכרונות ילדות שצצים במפתיע ומחדדים את תובנותיו לגבי עצמו ודרכו. מומלץ מאוד, גם למי שקצת התייאשו מספריו האחרונים של אוסטר. הפעם הוא חוזר לעצמו ובגדול.
נדמה לך שזה לא יקרה לך לעולם, שאתה האדם היחיד בעולם שאף אחד מן הדברים האלה לא יקרה לו, ואז, אחד־אחד, הם מתחילים לקרות לך, כשם שהם קורים לכל אדם אחר.
כפות רגליך היחפות על הרצפה כשאתה יורד מהמיטה וניגש אל החלון. אתה בן שש. בחוץ יורד שלג וענפי העצים בחצר האחורית מלבינים.
דבר עכשיו לפני שתאחר את המועד, ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות "פנומנולוגיה של נשימה".
אתה בן עשר, ואוויר אמצע הקיץ חם, חום מדכא, לח ולא נעים כל כך עד שאפילו כשאתה יושב בצל העצים שבחצר האחורית מתכסה מצחך בזיעה.
עובדה שאין עליה עוררין היא שאתה שוב לא צעיר. בעוד חודש ימים בדיוק תיעשה בן שישים וארבע, ואף על פי שאין זו זקנה ממש, לא מה שייחשב כזקנה מופלגת, אינך יכול למנוע עצמך מלחשוב על כל האחרים שלא הצליחו להאריך לחיות כמוך. זו דוגמה אחת לכל שלל הדברים שלא היו יכולים לקרות אך למעשה אכן קרו.
