אנטון צ'כוב

אנטון צ'כוב ( ינואר 1860 – יולי 1904) היה סופר ומחזאי רוסי. אחד מכותבי הסיפורים הקצרים והמחזאים הטובים בהיסטוריה.

כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על אנטון צ'כוב:

"האקדח של צ'כוב" – ובפרפרזה שלו בעברית, "אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות עד סוף המחזה" - הוא עיקרון דרמטי בספרות, במחזאות ובתסריטאות, המיוחס לצ'כוב, ולפיו לכל פרט בעלילה צריכות להיות משמעות, סיבה ותוצאה, ויש להשמיט פרטים שלא תורמים להתפתחות הסיפור ופרטים אשר יוצרים הבטחות שווא שלא יתממשו בהמשך.

אַנְטוֹן פַּאבלוֹבִיץ' צֶ'כוֹב היה נכד לצמית משוחרר, יגור מיכאילוביץ צ'ך, שבשנת 1841 פדה את עצמו ואת משפחתו מעול הצמיתות בעבור 3,500 רובל.

אנטון נולד בעיר הנמל טאגאנרוג שבדרום-מערב רוסיה. אביו, פאוול יגורוביץ', היה בעל מכולת, אבל בטבעו היה אמן יותר משהיה סוחר. הוא ניגן בכינור, שר וצייר בשמן. אמו, יבגניה יאקובלבנה מורוזוב, היתה בתו של סוחר בדים אמיד. היו לו שני אחים הגדולים ממנו, ושני אחים ואחות צעירים ממנו.

אביו היה קצר רוח, אלים ועריץ, והיכה ילדיו כדרך לחנכם. הוא נהג להצליף בהם בשוט, ודרש מהם לנשק את ידו לאחר ההצלפה. הוא גם העביד אותם בפרך בחנותו: הוא היה דתי אדוק, ופעמים רבות עזב את החנות כדי ללכת לכנסייה. אנטון ואחיו נדרשו להחליפו בעבודה, על חשבון ימי לימודים.

"קיבלתי חינוך דתי בילדותי", כתב צ'כוב, "עם שירה כנסייתית, וקריאת הבשורות ותהילים [...] עם נוכחות קבועה בתפילת הלילה הנזירית, המסתיימת עם שחר, עם מחויבות לעזור עם מטלות המזבח ולצלצל בפעמונים [...] כאשר אני חושב כעת על ילדותי, היא מצטיירת לי באופן עגמומי למדי [...] כשאחיי ואני נהגנו לעמוד במרכז הכנסייה ולשיר בשלישייה [...] כולם הסתכלו עלינו ברגש וקינאו בהורינו, אך באותו רגע חשנו כמו אסירים קטנים [...]. ילדותנו הייתה סבל".

כאשר הזכיר צ'כוב את הוריו נהג להעיר כי "את הכישרון הוריש לנו אבינו ואת הנפש אמנו". אביו לימד אותו לנגן בכינור ובפסנתר. אומנת צרפתייה לימדה אותו שפות. אימו נהגה לספר סיפורים מחייה וממסעותיה ברחבי רוסיה במלחמת קרים.

בגיל 13 צפה צ'כוב באופרטה הלנה היפה של אופנבאך. מסופר כי התרגש מאוד והאירוע הניע אותו להיות מחזאי. באותה תקופה השתתף בעיתון הגימנסיה שבה למד, כתב שירים, סיפורים ומערכונים.

כשהיה בן 16 עברה משפחתו למוסקבה והוא נשאר בעיר הולדתו כדי לסיים את לימודיו בגימנסיה. במוסקבה פשט אביו את הרגל ונאלץ להימלט בחשאי מנושים. המשפחה סבלה מעוני. אנטון החל לעבוד כמורה פרטי כדי לשלוח כסף למשפחתו במוסקבה. מאז, היה טרוד כל חייו בפרנסת בני משפחתו וכתב גם לצורך זה.

בתום לימודיו בגימנסיה התאחד עם משפחתו במוסקבה, שם למד רפואה באוניברסיטה ובמקביל כתב בעיתון הומוריסטי. עבודתו היתה מקור המחיה העיקרי למשפחה כולה.

ב-1884 סיים את לימודי הרפואה בציונים בינוניים והחל לעבוד כרופא כפרי. את רוב הכנסתו העביר למשפחתו. לצד עבודתו כרופא, מצא את פרנסתו בכתיבת סיפורים. היה עליו לעזור לאחיו ולהוריו, ומסופר כי היה רדוף על ידי הכתיבה המתמדת, שסיפקה לו את הכסף שנתן להם, כי חוליו היו על פי רוב עניים מכדי לשלם.

ב-1885 אובחנו אצלו סימנים ראשונים של מחלת השחפת, ממנה יסבול עד מותו.

ב-1886 פרסם את קובץ סיפוריו הראשון שזכה להצלחה, וצ'כוב הגיע להכרה כי ייעודו איננו רפואה אלא ספרות. למרות זאת, עבד כרופא עד שנותיו האחרונות.

עד 1887 פרסם שלושה קובצי סיפורים ומחזה, וב-7 באוקטובר 1888 זכה בפרס פושקין על קובץ סיפוריו בערוב היום.

מחזהו הראשון, פּלַאטוֹנוֹב (1878) לא זכה להצלחה, ולאחר ניסיונות כושלים להעלותו על במת התיאטרון קרע אותו לגזרים. גם שאר מחזותיו הראשונים נחלו כשלון חרוץ, ורק עם השחף (1896) החל שמו להתפרסם כמחזאי.

צ'כוב סבר שייעודו הספרותי איננו הטפה במסווה של יצירה. מטרתו היא לשקף את החיים מבלי לנסות להוכיח מאומה. לדבריו, הסופר הוא שחייב לעמוד לשירות הנפשות הפועלות, ולא הנפשות הפועלות לשירותו של הסופר.

רבים מבני זמנו של צ'כוב אכזבו אותו. הוא לא סבל את הבוז המתנשא של טולסטוי כלפי המדע, והסתייג גם מכתיבתו של דוסטוייבסקי, עליה אמר לידיד: "זה טוב, אבל ארכני יותר מדי וחסר צניעות. יומרני מאוד". גם מעצמו לא היה שבע רצון. "בי בוערת הלהבה בסדירות וברפיון, אין בי להט", אמר.

בשנת 1890 נסע, למרות מחלתו, לסיביר ולאי סחלין, שהיה מושבת עונשין, על מנת לעמוד מקרוב על מצוקות האסירים שם. הספר האי - מסע לסחלין מתאר את אשר ראה שם. הוא קיווה שהמחקר שערך יוכל להיות עבודת דוקטורט, אך היא נדחתה בטענה שהיא סוציולוגית ולא רפואית.

כאשר חזר מסחלין רכש אחוזה קטנה בכפר מליקהוב, עבד כרופא ומאוחר יותר מונה לרופא האחראי על בריאות הציבור במחוז. שם כתב כמה מיצירותיו המפורסמות ביותר, אבל עד מותו הקפיד לבקר באזורים מוכי רעב וחולי, הגיש עזרה לנזקקים, טיפל בנפגעי כולירה ועזר בהקמת בתי ספר לילדי איכרים.

צ'כוב היה בעל טור קבוע בעיתון היומי של סנט פטרבורג, עבודה שהסתיימה עקב סכסוך על רקע התנגדותו של צ'כוב לקמפיין נגד דרייפוס שנערך מעל דפי העיתון.

ב-1897 התחיל אצלו דימום שחפתי ומאז עסק בעיקר בניסיונות להירפא. עד מותו פרסם סיפורים קצרים רבים וכתב כמה מחזות שהועלו בתיאטרון האמנותי של מוסקבה, מוסד התיאטרון היוקרתי ביותר ברוסיה. מחזותיו המוכרים ביותר הם: פלאטונוב, השחף, הדוד וניה, שלוש אחיות, גן הדובדבנים.

צ'כוב התחמק במהלך השנים מחיזוריהן של נשים אחריו, סירב תמיד להתחייב לקשר, ככל הנראה גם בשל נאמנותו לאחותו, שהעריצה אותו ללא סייג. היא עצמה לא חשבה על נישואים, ואף ביטלה את אירוסיה למען אחיה. צ'כוב הפר את החוזה הלא כתוב עם אחותו כאשר הכיר ואולי אף התאהב בשחקנית אולגה קניפר, ששיחקה במחזהו בת שחף.

לאחר כמה שנים אולגה החלה לדחוק בו למסד את היחסים ביניהם, אך צ'כוב המשיך במשחק המחבואים איתה: "דרוש לך איש, או ליתר דיוק בעל עם זקן לחיים ועיטור של פקיד על הכובד - ואני מה? לא מי -יודע- מה". בסופו של דבר, כדי לא לאבד את אולגה, צ'כוב נשא אותה לאישה בשנת 1901, אך הקפיד להטעות את כל חבריו לגבי עיתוי החתונה. בעוד מוזמניו מצפים לו במסעדה כדי לחגוג עמו, הסתלק עמה לבית מרפא לשחפנים.

ב-1900 התקבל צ'כוב לחברות באקדמיה למדעים של סנט פטרסבורג.

צ'כוב מת משחפת ב-15 ביולי 1904 בעיר מרפא בגרמניה. הלווייתו נערכה במוסקבה, לשם הגיע ארונו על גבי קרון המוביל צדפות. טקס הקבורה היה נטול ארגון או נאומים, להוציא את דבריה של אמו יבגניה, שנאמרו יום לאחר מכן, בעת הטקס הדתי: "ראה, איזה אסון בא עלינו! אנטושה איננו עוד!" היה זה המספד היחיד שנישא ליד הקבר.

בשנת 1984 יצאה לאור הביוגרפיה צ'כוב מאת הסופר הצרפתי אנרי טרויה (הספר ראה אור בעברית בשנת 1989 בתרגומו של אביטל ענבר בהוצאת עם עובד). כאשר הסופרת הצרפתייה אירן נמירובסקי הסתתרה מהנאצים בחבל בורגונדי, היא כתבה רומן ביוגרפי על צ'כוב. נמירובסקי נספתה באושוויץ ב-1942 כשהיתה בת 39. הספר פורסם עשרות שנים לאחר מכן, וראה אור בעברית בשנת 2011 בשם חיי צ'כוב בתרגומו של עמנואל פינטו בהוצאת רסלינג.