פטי סמית, המוזיקאית, המשוררת הרשמית של הפאנק והסופרת, מחברת רק ילדים המצליח שתורגם לעברית, בממואר מקורי שבו חלום ודמיון משמשים בערבוביה ויוצרים פסיפס מרתק של שנה ששינתה את חייה.
היא נודדת במערב ארצות הברית, חווה את השינויים של מעגל החיים - אובדן, הזדקנות ושינוי דרמטי בנוף הפוליטי של אמריקה - פונה במחשבותיה למקומות זכורים מהעבר ולאתרים מדומיינים, ופותחת עשור חדש בחייה עם תקווה לעולם טוב יותר.
עוד מספרי פטי סמית במגדלור
Venice Beach, city of detectives. Where there’s a palm tree, there’s Jack Lord, there’s Horatio Caine. I checked in at a small hotel near Ozone Avenue, not far from the boardwalk. From my window, I could see the young palms and the back entrance of the On the Waterfront Café, a good place for lunch. The coffee arrived in a white mug decorated with an engaging blue starfish floating above their motto—Where the Brew Is as Good as the View. The tables were covered with dark green oilcloth. I had to keep swatting flies away, but that didn’t bother me. Nothing bothered me, not even the things that bothered me.
