10 סיפורים

ארנסט המינגוויי

  • תרגום: יאיר לפיד, יואב כ"ץ, עודד פלד, רחל פן, אבירמה גולן, עוזי וייל
תיאור

אין כמו הסיפור הקצר כדי להמחיש את סגנונו הייחודי, התמציתי והמדויק של ארנסט המינגוויי, אשר משתמש במבנה סגנוני שונה ומנוגד לזה שהיה מקובל במסורת הסיפור הקצר לפניו ובכך השפיע על התפתחותו של הז'אנר במאה העשרים.

 

הסיפורים הנכללים בקובץ זה לקוחים מן הקובץ The First Forty-Nine Stories שיצא לאור בשנת 1938. במבוא של המינגוויי לקובץ הנ"ל הוא אומר: "הספר הזה כולל סיפורים מסוגים שונים. אני מקווה שתמצאו כמה שאתם אוהבים. לאחר שקראתי אותם שוב, החביבים עלי ביותר... הם: חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר, בארץ אחרת, גבעות כמו פילים לבנים, אבוד לך, שלגי הקילימנג'רו, מקום נקי, מואר היטב, וסיפור בשם אור העולם, שמעולם לא היה חביב על אף אחד אחר. יש גם כמה אחרים. משום שאילו לא אהבת אותם, לא היית מפרסם אותם.

 

שבעה מתוך עשרת הסיפורים שבקובץ הם אלה שמונה המינגוויי ונוספו להם גם הרוצחים, חתול בגשם וקנרית לאחת - שהרי לא תיתכן אסופת סיפורים כזאת ללא השלושה הללו. רוב הסיפורים רואים אור בעברית לראשונה, וכולם בתרגום חדש ועדכני.

מתוך הספר

הגיע הזמן לאכול צהריים וכולם ישבו מתחת ליריעה הירוקה הכפולה של אוהל האוכל והעמידו פנים שלא קרה כלום.
"תשתו מיץ לַיים או סודה עם לימון?" שאל מֶקוֹמבֶּר.
"אני אשתה וודקה לימון," אמר לו רוברט ווילסון.
"גם אני אשתה וודקה לימון. אני צריכה איזה משהו," אמרה אשתו של מֶקוֹמבֶּר.
"כנראה שזה מה שנכון לשתות," הסכים מקומבר. "תגיד לו להכין שלוש כוסות וודקה לימון."
המשרת השחור בחדר האוכל התחיל עוד קודם להכין את הקוקטיילים, מוציא את הבקבוקים מנרתיקי הבד הרטובים והנוטפים שקיררה הרוח הנושבת בין העצים המצִלִּים על האוהלים.
"כמה אני אמור לתת להם?" שאל מקומבר.
"לירה שטרלינג זה כבר הרבה," אמר לו ווילסון. "לא כדאי להרגיל אותם."
"המשרת הראשי יחלק ביניהם?"
"בהחלט."
חצי שעה קודם לכן נישא פרנסיס מקומבר כמנצח מקצה המחנה ועד אוהלו על כפיהם וכתפיהם של הטבח, המשרתים האישיים, פושט-העורות והסבלים. נושאי-הנשק לא השתתפו בחגיגה. כשהמשרתים האפריקנים הורידו אותו בפתח אוהלו הוא לחץ את ידיהם, קיבל את איחוליהם ואחר כך נכנס לאוהל וישב על המיטה עד שנכנסה אשתו. היא לא אמרה לו מלה כשנכנסה והוא הזדרז לצאת מהאוהל לרחוץ פנים וידיים בכיור הנייד בחוץ ולגשת אל אוהל האוכל, לשבת בכיסא הבד הנוח, בבריזה ובצל.
"רצית אריה וקיבלת," אמר לו רוברט ווילסון, "ועוד איזה אריה, משובח."