בקונטקסט המשפחתי המיוחד של תמר פייקס, מוות בעתו, המאפשר פרידה הדרגתית, היה בגדר נס: אביה ואחיה הבכור נהרגו במלחמה, אח נוסף נהרג בתאונה ואחותה נפטרה ממחלה. כאשר אמה המבוגרת חלתה, החליטה לנצל את ההזדמנות ולהיפרד ממנה בצורה מסודרת.
תרגילים בפרידה, ספר הביכורים של פייקס, נכתב בחודשים שקדמו למות אִמה המבוגרת ובחודשים שלאחריו, והוא מתעד את הפרידה מן האם ואת הפרידות שקדמו לה - ממואר על החיים ועל המוות, על האהבה לאֵם ועל הרצון להשתחרר מעריצות הקשר עמה.
לפני מותה הרגשתי שימיה של אמא שלי קצרים והולכים. היא היתה אז בת 83, צלולה, חדה, חולה וחלשת גוף. בקונטקסט המשפחתי המיוחד שלי זה היה נס. הזדמנות נדירה למוות בעתו, צפוי וידוע מראש. הרגשתי צורך לנצל את ההזדמנות, להיערך למותה של אמא ולהיפרד ממנה בצורה מסודרת [...]
בשנים האחרונות אמא היתה נוכחת ביומיום שלי. בכל בוקר היא התקשרה, ואחר כך, במשך היום, התקשרה שוב. בימי שישי וערבי חג אכלנו יחד. השתדלתי לבקר אותה לפחות פעם ביומיים. ציפיתי שאחרי מותה חיי ישתנו בצורה דרמטית, הרגשתי שאני עומדת בפני חצייה של נהר, ורציתי לאסוף כמה שיותר סימני דרך מהגדה שאליה לא אוכל לשוב. אחרי השִבעה חזרתי לכתוב. רציתי לייצר סדר והדרגתיות גם בפרידה, להיות עדה להִשתנות הנפשית שעוברת עלי, וכשהפסקתי לכתוב זה היה כדי לפַנות מקום, הקשבה ותשומת לב לאהובי נפשי, החיים.
