קירסטן ריינולד לא תשכח לעולם את הלילה הגורלי שבו הגיעה ילדותה לקצה. זה קרה באמצע הצגת ״המלך ליר״ על בימת תיאטרון אלגין שבטורונטו, שבה שיחקה בתפקיד הילדה קורדליה, כשלנגד עיניה מת לפתע מהתקף לב הכוכב ההוליוודי הנערץ ארתור ליאנדר. אחר כך התברר שמוקדם יותר באותו יום החל להתפשט במהירות מבהילה נגיף שפעת גיאורגיה הקטלני. בימים ובשבועות הבאים הכחידה המגיפה את כל האנושות כמעט, זה היה סוף העולם המוכר והתגשמות כל החרדות הקולקטיביות של המין האנושי: לא עוד חשמל, טלפונים, טלוויזיה, אינטרנט. לא עוד טיסות, רכבות, מכוניות. לא עוד גבולות, מדינות, חוקים, משטרות.
עשרים שנה אחר כך, הסימפוניה הנודדת של קירסטן, חבורת מוזיקאים ואנשי תיאטרון שניצלו מהמגיפה, נודדת בין ריכוזי השורדים המאכלסים בדלילות את נופי ההפקר של ארץ האגמים המשתרעת בין טורונטו ושיקגו, ונאבקת לשרוד ולהביא יופי ועידון לחיי השורדים בנגינת יצירותיו של בטהובן ובהעלאת מחזותיו של שייקספיר. שמה של הסימפוניה מתנוסס על כל אחד משלושת הקרוואנים, משני צדיו, אבל על הקרוואן שבראש חקוקה שורה נוספת, הלקוחה מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים", שאותה קיעקעה קירסטין על זרועה בגיל חמש-עשרה: כי הישרדות לא תספיק.
תחנה אחת-עשרה הוא ספרה הרביעי של הסופרת הקנדית אמילי סנט ג׳ון מנדל שראה אור ב-2014. באופן נדיר, זכה הספר לשבחים גורפים הן מצד קהל קוראי ספרות הז׳אנר והן מצד קוראי הספרות היפה. הספר זכה בפרס ארת׳ור ס׳ קלארק, בפרס טורונטו ובפרס "מורנינג ניוז", היה בין המועמדים הסופיים לפרס הספר הלאומי ולפרס פן/פוקנר, כיכב ברשימות רבי המכר של ניו יורק טיימס, ונכלל ברשימות הספרים הטובים של השנה של טיים מגזין, וושינגטון פוסט, קירקוס, שיקגו טריביון, האפינגטון פוסט, סן פרנסיסקו כרוניקל, גרדיאן, ועיתונים וכתבי עת רבים אחרים.
המלך עמד בשלולית אור כחולה, מתנדנד על רגליו. המערכה הרביעית של "המלך ליר", ליל חורף בתיאטרון אלג'ין בטורונטו. בתחילת ההצגה, בזמן שהקהל נכנס, ישבו שלוש ילדות על הבמה - בנות ליר בילדותן - ושיחקו במשחק מחיאות כפיים. עכשיו חזרו שלושתן כהזיות בתמונת השיגעון. המלך דידה והושיט אליהן יד כשהתרוצצו מצד לצד, בין הצללים. שמו היה ארתור ליאַנדֶר, בן חמישים ואחת, ופרחים היו שזורים בשערו.
