שפילפוגל, שפילפוגל

מתן חרמוני

תיאור:

קרנבל פרוע של יצרים ותאוות, שהוא גם ריקוד מתואם-להחריד

של אדונים ומשרתים בשפילפוגלשפילפוגל - ספרו הרביעי 

של מתן חרמוני, חתן פרס ברנשטיין ופרס ראש הממשלה.

 

זהו סיפורו של ד"ר יהושע רדלר, מרצה לספרות עברית, המגלה בוקר אחד שנהפך לד"ר יהודית רדלר. אבל למעט הוא עצמו, הכול נשאר כפי שהיה.  

 

סיפורה של יהודית רדלר נמסר בקולו המובס והשנון של פרח אקדמיה נובל, המשקיף על ההיררכיה המוסדית מתחתיתה. הוא פורשׂ עולם שוקק של תשוקות ובגידות, שבו תענוגות הבשר ממפים את יחסי הכוח, והאירועים המסעירים ביותר נפרטים לגינונים בירוקרטיים ומשחקי חצר. החוג לספרות מצטייר ברומן כמקום שמשכלל את הציות למדרגת אמנות, ומעוות בהדרגה את נשמותיהם המתכווצוֹת של סריסיו. 

כך זה מתחיל:

זו הייתה אפוא הפעם הראשונה שזה קרה לד"ר י' רדלר. השטף הפנימי, סמרמורות העונג, הרעד, שרירי הנרתיק שהתאוו ללפות בחוזקה את איבר המין של תלמיד המחקר הצעיר והמחונן, שבמחלקה כינו אותו לונגינוס. לונגינוס אמנם התמחה בכתבים עבריים של המאה השבע־עשרה והשמונה־עשרה, אבל היה ערל. עברית הוא דווקא לא ידע כל כך טוב, או ליתר הדיוק, לעברית המכובדת שלו, המכובסת, המליצית, התווסף מבטא זר. מבטא ערל. לד"ר י' רדלר הוא אמנם נעם, המבטא האירופי כפי שכינתה אותו, כך סיפרה לי מאוחר יותר, אבל לרבים אחרים הוא צרם. הם לא ראו בו מבטא כל־אירופי אלא מבטא גרמני. והוא, לונגינוס, אכן הגיע מהחלק הגרמני של שווייץ אבל הזדהה כשווייצי ולא כגרמני. הוא ידע על בוריין את כל השפות האירופיות, המודרניות והעתיקות, ושפות נוספות גם כן. קומתו היתמרה מעל קומתם של כל חברי המחלקה, אלה עם דרגת הקביעות. משכמו ומעלה. ומי שהלך לבריכת השחייה של האוניברסיטה יכול היה לראות אותו מתמתח על הדשא בבגד ים ספידו, כשעורו ובשרו רוויים בלא יותר משנים־עשר אחוזי שומן; מחזה שבטח היה נאה עבור אלה ואלו שחיבבו זכרים מסוגו.