עשרות שנים אחרי ביטול העבדות, מצבם של אפרו-אמריקאים במדינות הדרום של ארצות הברית לא השתנה הרבה. כך באה לעולם ההגירה הגדולה, וכך נדדו גם האטי בת ה־17 ובנות משפחתה, כמו מיליוני אמריקאים שחורים מהדרום, אל הארץ המובטחת שבצפון. אבל הצפון על כל הבטחותיו אינו גן עדן, והדרום על כל מכשלותיו נותר מעין בית.
האטי הופכת במהרה לאם ל-11 ילדים. היא וילדיה, דור המדבר המשפחתי והלאומי, מיטלטלים מפה לשם, כי מסלול הבריחה, כך מתברר, הוא דו־כיווני. הם מוצאים את עצמם רחוק מאוד מהבית, לאחר שהתגלגלו במסלולים שונים - לווייטנאם, לעיירות דרומיות נחשלות, למאורות פשע עירוניות, לשכונות יוקרה.
שנים עשר השבטים של האטי הוא סיפורה של אישה גאה ועיקשת, המתגלגל ומתפצל בין קולות רבים - ילדיה, אחיותיה והגברים שבחייה - ועם זאת חוזר תמיד אל אישיותה החידתית ואל קולה האישי, הפיוטי והארצי כאחד.
בדצמבר 2012 בחרה אופרה וינפרי בספר ביכורים זה של איאנה מאתיס לספר החודש של מועדון הקריאה הפופולרי שלה.
"פילדלפיה וג'וּבּילי!" קרא אוגוסט כשהאטי סיפרה לו איך היא רוצה לקרוא לתאומים. "אי אפשר לקרוא לתינוקות בכאלה מין שמות משוגעים!"
אמה של האטי, אילו היתה עדיין בחיים, היתה מסכימה עם אוגוסט. היא היתה אומרת שהאטי בחרה בשמות המוניים; "זולים וצעקניים," כך היתה אומרת. אבל האם הסתלקה, והאטי רצתה לתת לילדיה שמות שלא נחקקו עדיין על המצבות בחלקות הקבורה המשפחתיות בג'ורג'יה, ולכן נתנה להם שמות של הבטחה ותקווה, שמות ששואפים קדימה, לא שמות שמסתכלים אחורה.
התאומים נולדו ביוני, בקיץ הראשון של האטי ואוגוסט כבעל ואישה. הם שכרו בית ברחוב וֶיְן - בית קטן, אבל בשכונה טובה, ואוגוסט אמר שזה רק לבינתיים. "עד שנקנה בית משלנו," אמרה האטי. "עד שיביאו לנו חוזה ביד," הסכים אוגוסט.
