שיח לוחמים צוק איתן

גל בן ארי ותמיר יוגב

תיאור

בסוף מבצע צוק איתן (קיץ 2014) החלה חבורה של לוחמי נח"ל, חברי תנועת תרבות, לתעד שיחות בין חברי הפלוגה שלחמו במבצע. "לא ידענו לאן יתגלגלו השיחות. זה היה מרחב שיצרנו ובו היה אפשר להעלות הכל - שאלות, תהיות, תובנות, מחשבות אסורות, כעס, בלבול וגם צחוק". הצורך האישי בשיחה הלך והתרחב ובסופו של יום הוליד את היצירה שלפניכם.

שיח לוחמים צוק איתן היא יצירה רבת משתתפים וקולות, תוצר של מסע בן ארבע שנים ויותר. השיחה הכנה והאינטימית הנפרשת לאורך הספר מתגלה כהזמנה נדירה לשיחה אישית בין חברים אשר יחדיו נכנסו לעין הסערה של תקופתנו. הם לא מנסים להניף דגלים, אלא לשתף. לעתים ברכות, לעתים בחדות ובחריפות ותמיד ברגש עז ובאומץ תיאורי יוצא דופן. בכך הספר יוצר, כדברי העורכים, "כר ראוי, גם אם לא תמיד נוח, לבירור עצמי וחברתי".

כתב על הספר עמוס עוז ז"ל, מעורכי שיח לוחמים המקורי:

אתמול והלילה קראתי בהתרגשות רבה את שיח לוחמים צוק איתן. במיוחד יקרו לי דבריו של תמיר, מילותיהם של גל ('אז למה נכנסתי לעזה?'), טליה ואחרים, נרעשתי למקרא 'זהירות תכנים קשים!' של ניתאי וולפסון. אני חושב שהחוברת הזאת כדאי מאוד שתגיע אל הציבור הרחב.

מתוך הספר

כמה ימים לאחר שיצאנו מרצועת עזה, קיבלנו חופשה של יום בבית. אבא שלי הגיע ואסף אותי משטחי הכינוס ליד קיבוץ יד מרדכי. הדרך הביתה לקחה בערך שעה. הסתכלתי מהחלון וניסיתי להתרגל מחדש לצורות של הנוף. הבתים האפורים-הרוסים של עזה התחלפו במרחבים הצהובים-ירוקים של הנגב. כשהגעתי הביתה לרביבים, תליתי את נעלי הצבא על הכתף והתחלתי לשוטט בקיבוץ. שאלו אותי המון שאלות – אתה אותו דבר? איך היה? מה חשבת? לא הצלחתי לענות. זה לא זה ולא זה.

בוקר אחרי ישבתי בסלון של הבית שלי והסתכלתי לעבר החלון במטבח. לכמה רגעים דמיינתי איך היה נראה הבית אם מחלקת חיילים הייתה כובשת אותו. היכן היו ממקמים את העמדה של המאג? כמה שקי חול היה צריך בשביל למגן את החלונות? ואיך הוא היה נראה אחרי שמחלקה שלמה הייתה משתמשת בו שבועיים?

ניסיתי לגרש את המחשבות האלה ופתחתי את עיתון 'הארץ' שהיה מונח על השולחן. בעיתון היה סיכום גרפי ומפורט של המבצע – מספרי הנפגעים וההרוגים לשני הצדדים, החטופים והנעדרים, כמות הפצצות חיל האוויר, כמה פגזי טנקים נורו ליום. הנחתי אותו בצד, לא הצלחתי להתייחס ככה למלחמה. גם זה לא הסביר את מה שאני מרגיש.

בחופשה הבאה שלנו מהצבא נסעתי לתל אביב. חיפשתי מה לעשות ובדרך כמעט איבדתי את כל מה שהיה עלי: פלאפון, ארנק, חוגר. התיישבתי על ספסל ברחוב אלנבי והסתכלתי על אנשים העוברים מולי. זה כבר היה כמה שבועות לאחר סוף המבצע ובעיתונים הוא כבר כמעט לא נזכר. הרגשתי שהעולם ממשיך הלאה ואני נשאר מאחור. אצל מי הבעיה, חשבתי, אצלי או אצל העולם? ואיך אני אסביר מה אני חושב, איך אני אספר ככה שלא ייבהלו ממני או ירחמו עלי? אולי עדיף שאני אשמור את זה לעצמי? ומה בכלל אני רוצה לספר? אולי בכלל לא קרה שום דבר כל כך קשה?