שובל המוות - ההפלגה האחרונה של לוסיטניה

אריק לארסון

שם מקור: Dead Wake: The Last Crossing of the Lusitania

  • תרגום: גיא הרלינג
  • עיצוב: סטודיו דרום, מדלן כהן
תיאור

באחד במאי 1915, עם כניסת מלחמת העולם הראשונה

לחודשה העשירי, הפליגה ספינת הנוסעים היוקרתית לוסיטניה מניו יורק אל ליברפול, עם מספר שיא של ילדים ותינוקות על סיפונה. רוב הנוסעים היו שאננים. הם בטחו בלוסיטניה, שהיתה המהירה ביותר מבין הספינות שנמצאו אז בשירות, ובקברניטה המנוסה, ויליאם תומאס טרנר, שמצדו נתן אמון בכללי הלחימה הג׳נטלמניים שבמשך מאה שנים קבעו כי פגיעה בספינות אזרחיות היא "דבר שלא יעלה על הדעת".


אלא שגרמניה היתה נחושה לשנות את כללי המשחק. כאשר הצוללת הגרמנית U-20 וספינת הנוסעים לוסיטניה עשו את דרכן לעבר ליברפול, חבירה מקרית של כמה גורמים - עיכובים בשעת היציאה להפלגה, חיסכון בפחם שהביא להאטת הספינה ולהארכת ההפלגה, תנאי מזג האוויר וסוד שהיה סודי מדי - יצרה לא רק את אחד האסונות הימיים הגדולים בהיסטוריה, אלא גם נקודת מפנה גורלית בעמדה הנייטרלית שנקטה ארצות הברית ביחס למלחמת העולם הראשונה.


בסגנונו הייחודי, המשלב תחקיר מעמיק וכתיבה וירטואוזית, משרטט אריק לארסון דיוקן מדוקדק של תקופה משני צדי האוקיינוס, ומשיב לחיים את הדמויות הרבות שגורלן נכרך בטרגדיה של טביעת לוסיטניה.

מתוך הספר

בליל 6 במאי 1915, עם התקרב הספינה אל חופי אירלנד, נטש הקברניט ויליאם תומס טרנר את גשר הפיקוד ופנה אל טרקלין המחלקה הראשונה, שם השתתפו הנוסעים בקונצרט ובמופע כישרונות כנהוג בהפלגות של חברת קְיוּנַארד. החדר היה רחב ידיים וחמים, מחוּפה מהגוני ומרופד בשטיחים ירוקים־צהובים; שתי אחי הסקה, שלושה מטרים וחצי גובהן, ניצבו בקיר הקדמי ובקיר האחורי. על פי רוב הדיר טרנר את רגליו מאירועים כגון זה, שכן תיעב את המחויבות החברתית הכרוכה בתפקיד הקברניט, אך הערב הזה לא היה ערב רגיל, והיתה בשורה בפיו. 

חרף השירה, נגינת הפסנתר ולהטוטי הקסמים המגושמים, ניכרה בחדר מתיחות רבה, שגברה עוד יותר משעלה טרנר אל הבמה בהפסקה. נוכחותו, תחת שתשַכֵּך את חרדת הנוסעים, רק הגבירה את החשש שהציק להם למן צאתם מניו יורק - כשם שבואו של הכומר עשוי לערער את השפעת חיוכה העולץ של האחות.