לעיתים הילד שלך שונה ממך באופן קיצוני. מה קורה כשהתפוח נופל רחוק מהעץ?
אנדרו סולומון - פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה, מרצה ופעיל חברתי - חקר ותיעד במשך עשר שנים את תובנותיהן של מאות משפחות, שבהן אנשים רגילים מתמודדים עם אתגרים קיצוניים. סולומון כותב על משפחות המתמודדות עם חירשות, גמדות, תסמונת דאון, אוטיזם, סכיזופרניה ונכויות קשות; על ילדים מחוננים, ילדים שנולדים בעקבות מעשי אונס, ילדים שהופכים לפושעים וילדים טרנסג'נדרים.
הקריאה בספר מגלה כיצד הצליחו משפחות - בנסיבות חיים מורכבות ומאתגרות - לרכוש חוסן נפשי וכושר הסתגלות, ונעשו חזקות ומאוחדות כשהצליחו לחלץ משמעות ותקווה מהאתגר שניצב לפניהן.
בני אדם אינם מתרבים. כאשר שני אנשים מחליטים להביא תינוק לעולם הם עושים מעשה שנוצר בו דבר חדש. כשמדברים על שניים שכביכול הופכים לאחד, הדימוי השכיח הזה הוא במקרה הטוב דרך נחמדה להרגיע הורים־לעתיד לפני שהם מוצאים את עצמם במצב מסובך הרבה יותר מכפי שהעלו בדעתם.
בחלומות התת־מודעים שלנו, שבגללם מפתה כל כך להיכנס לתהליך הזה, אנו בדרך כלל כמהים לראות את ההמשכיות שלנו, ואיננו כמהים לראות מישהו אחר, עם אישיות משלו, ממשיך לחיות אחרינו. הציפייה להמשך מצעד הגנים האנוכיים שלנו אינה מכינה את רובנו לילדים עם צרכים שאינם מוכרים לנו. ההורות משליכה אותנו בבת אחת אל תוך מערכת יחסים קבועה עם זר, וככל שזרותו רבה יותר כן מתחזקת השליליות הנלווית לעניין. אנו תולים את תקוותנו בהבטחה הנשקפת מפניהם של ילדינו, שבאמצעותם לא נמות. ילדים שהתכונות המגדירות אותם שמות לְאַל את חלום חיי הנצח הזה הם מהלומה כואבת במיוחד. אנו חייבים לאהוב אותם בזכות עצמם, לא משום שאנחנו מוצאים בהם את מה שטוב בנו עצמנו. קשה שבעתיים לממש אהבה כזאת. אהבתנו לילדינו מחייבת אותנו לאמץ את הדמיון.
