תיאור

קום קרא הוא השלישי בטרילוגיה הבלשית של שמעון אדף, שבמרכזה דמותו של אליש בן זקן.

 

במהלך חקירת היעלמות של נערה משדרות בקיץ 2014 פגש אליש בן זקן את המשורר נחום פרקש לרגע אחד. באותו רגע ייתכן שהחמיץ את הרמז החשוב ביותר שהזדמן לו באותה חקירה. 14 שנים לאחר מכן, בישראל שעברה שינויים גדולים, כישלון החקירה הזאת ממשיך לטרוד את חייהם של אחייניו של אליש, תהל ואושרי.


מיהו בעצם נחום פרקש? באיזה אופן תולדותיו הן המפתח לחידת ההיעלמות? מדוע המספר שלהן, המכנה את עצמו "אני, כלומר אני", בוחר לספר אותן שלא על פי סדר התרחשותן? האם אפשר שגם הוא, המספר, משמש קצה חוט בתעלומה אחרת, גדולה יותר, שאליש, תהל ואושרי הם דמויות מרכזיות בה? והאם הסיפור הבלשי עצמו, על מאפייניו, יכול עוד להיות מסגרת להתמודדות משמעותית עם כל אחת מהשאלות האלה? 
 

עוד מספרי שמעון אדף במגדלור

מתוך הספר

בשיעור הבעה נעמד אחד מאויבַי, לא, בשיעור הבעה נעמד אויבִי המושבע, ודיקלם שורות חרוזות, מגוחכות, שסחפו את הבנים בכיתה התורנית. נושא החיבור שהתבקשנו לכתוב היה אירוע מפחיד בחיים. מה ידענו בגיל הזה מלבד פחדים ואיזו תשוקה עמומה, מרומזת. בכיתה ז׳4 החל העולם להיפתח. עבור חלק מאיתנו. העולם היה עדויות בטלוויזיה. העולם היה משאלות לב על תהילה. העולם היה מאבקים על תפקיד החזן בתפילת שחרית. בתחילת השנה נלחמנו כנגד השינה הגוברת בסליחות. עכשיו, בראש חודש אדר, התחרינו על קולניות הזמרה של בצאת ישראל, מי מבינינו שקולם כבר החל להתעבות ומשלו בו. ואז הגנבנו מבטים אל המורה האחראי, המורה לספורט, המורה לידיעת הארץ, המורה טרוט העיניים לתלמוד. ראיתי את עצמי פרוש מהם. כלפי רובם חשתי מין טינה מדולדלת, איזו הסתייגות, שהתנפלו עלי באותה שנה. פתאום בסוף הקיץ התנפלו. עברתי בשערי התיכון הממלכתי דתי, החלפתי מלכות של דממה במלכות של המון, ילדים צווחים, מתרוצצים, בנים מזיעים. ידעתי מיד שהזיעה שבתוך חלל הכיתה התורנית היתה שונה. עשרים ומשהו בנים אחרים מסבים זוגות זוגות לשולחנות. חריפות ודחיפות היו בה. את החריפות זיהיתי. אבל היסוד האחר, כאילו היתה זריזות בתוכם לצאת למסע שלא הוזמנתי אליו. בקושי צלחתי את כברת הדרך מהשער אל הכיתה. על אף המרחב העצום, החלל המקומר ששוליו מלחכים את קצות תבל, התחככתי בנחילי אדם.