קול היד האחת הוא תרגום לעברית של תרגום לאנגלית של ספר מסתורי שנכתב ביפנית, וסיפור התהוותו מרתק: בראשית שנות השבעים של המאה העשרים מצא יואל הופמן פרצה במעטפת הסודיות שמסתירה חלק מהפרקטיקה הזן-בודהיסטית, שקשור לשימוש בחידות המכונות "קואנים": ספר ששמו ביקורת הזן המזוייף של זמננו מ-1916 שהוא למעשה אוסף של קוֹאנים והתשובות להם. הופמן לא היסס, וב-1975 ראה אור תרגומו של הספר לאנגלית. את הנוסח האנגלי של הופמן תרגם לעברית דרור בורשטיין, והופמן ערך והוסיף מבוא והערות.
הספר חושף לעיניים מערביות את התשובות לחידות של חכמי הזן, ופותח צוהר להתנסות בשיחות הזן שהוא, כמו שכותב הופמן, "אחד מהיפים שבניסיונותיו של האדם להבין משהו".
ב-1971 או 1972 ישבתי בחדרו של פרופסור סֵיזָן יָנָגִידָה באוניברסיטה הזן בודהיסטית שבקיוטו, יחד עם תלמידי הסמינר שלו, ולגמתי תה מר.
"כל אותם קוֹאַנִים" (חידות זן), שאלתי אותו, "יש להם תשובה במפגש שבין חכם הזן לנזיר. אלא שהנזיר נשבע שלא יגלה לאיש את התשובות האלה. האם מעולם לא הוּפרה השבועה הזאת?"
"הוּפרה", ענה פרופסור יָנָגִידָה, "ישנו הספר השחור".
"מהו הספר השחור?", שאלתי. אבל הוא סירב להשיב.
שאלתי סוחר שמתמחה בכתבים בודהיסטיים על "הספר השחור שיש בו תשובות לחידות של חכמי הזן". הוא השיג עותק אחד תמורת סכום שהיה שווה אז, אני חושב, להוצאות המחיה של משפחתי לחודש שלם. הספר היה אכן שחור והיו בו התשובות ה"סודיות" לחידות זן כפי שנהגו במנזרי יפן (של כת רִינְזַאי) מאז סוף המאה ה-18. רובו הגדול של הספר הזה מובא כאן בתרגום לעברית.
מאז חלפו כמעט ארבעים שנה ואני עדיין סבור שבדברי ימי ההגות, במזרח ובמערב, זן בודהיזם הוא אחד מהיפים שבניסיונותיו של האדם להבין משהו. שלא כמו בפילוסופיה המערבית יש בזן תנועה. יריקה. שיר. מה לא? אבל מי שמרחיק עד סין או עד יפן כדי להבין את הדברים האלה דומה לאדם שמבקש להשתיק את צליל קולו בצעקה.
