צערו העתיק של הירח

נעמה דרי

תיאור

אופנוע מתרסק בליל שבת חורפי ביישוב דתי. רוכבו - בנו של רב ידוע - נפצע קשה ומאבד את כושר הדיבור. הקהילה רוחשת. אוהביו צופים בייסורי החלמתו בעיניים כלות. אביו הנוקשה צופה בו בזעם. אימו - בחרדה ובכאב. בן דודו מסב את עיניו. אחיו וחבריו מחפשים בו לשווא את מי שהיה לפני התאונה. כל אחד מהם נושא בתוכו אשמה על מה שקרה וגם רתיעה ממה שנהפך להיות.


בספר ראשון מגלה נעמה דעי תעוזה ומצליחה להתמודד עם חומרים קשים ולתת להם ביטוי אמין ועמוק. היא מעניקה לכל אחת מדמויותיה את קולה המיוחד, ומכניסה את הקוראת לתוך עולמן החרד, הכאוב, המתייסר, הזועם, המבקש נחמה.

מתוך הספר

בהתחלה אריאל שתק.

אימא בכתה ליד המיטה שלו בבית החולים והתחננה שידבר. אבא דרש ממנו שינסה. הוא הבין, הרופאים אמרו שהוא מבין וגם עיניו אמרו שהוא מבין. הוא גם השיב בהנהון או במנוד ראש לשאלות של כן ולא. שילה, אשתו של איתן אחי, סיפרה לי. לא הייתי שם כדי לראות, לא יכולתי. ידעתי על מה שקרה רק במוצאי השבת של האסון, כשאימא התקשרה אליי ולא הצליחה לדבר מרוב בכי. כל אותו שבוע בשום פנים לא הצלחתי להביא את עצמי לבית החולים. רק בשבת הבאה הגעתי לשם, והיינו רק אריאל ואני. לא הפריע לי אז ששתק, הפריע לי שכאב לו. הוא היה ילד כשעזבתי את הבית, ולכן נראה לי ילד גם כשגדל. פנים עגולים ופתוחים, אור של תמיהה שפוך עליהם, ועיניים מרצדות בממזרות. תמיד תכנן משהו מתחכם להגיד או לעשות. לא אהבתי את זה במיוחד, עד שראיתי אותו בבית החולים. זר נראה לי פתאום: מכווץ, זעום, שותק. בלי שהתכוונתי התחלתי להתגעגע אל הילד שהיה לפני כן.
הוא שתק שלושה שבועות ויום אחד.