צעקה הפוכה

סלין אסייג

  • עריכה: דנה אולמרט
תיאור

צעקה הפוכה הוא רומן ביכורים נועז שמאיר משפחה אחת, בית אחד ועיר אחת – בת ים של שנות השבעים והשמונים – באופן מפוכח ואכזרי. הוא מסופר בנשימות קצרות, בעברית מחוספסת ועדינה, בעלת אמינות ועוצמה חריגה, ובסגנון שהוא דיווחי לפרקים.

העלילה בנויה טלאים-טלאים ונעה ברחובות ילדותה של המספרת ובמרחבי הזיכרון והתודעה שלה.

הילדה-אישה מבחינה בניכור בין ההורים, בגעגועים של האם למצרים של שנות ילדותה ובכל משוגעי השכונה המסתובבים ברחובות מזינים את פחדיה ואת סקרנותה. היא מדמיינת כיצד תברח מן הבית עם אחיה האהוב ובכך תגאל את עצמה מן העתיד הצפוי לה.

ההפלגות מן המציאות המיידית אל עבר אופקים מדומינים של אפשרויות עתידיות, מסייעות לה להדוף מעליה את חוקי העולם ולפעור בתוכו מרחב יצירתי של חיפוש עצמי ושל חופש. 

 

מתוך הספר

"אמא שלי הזמינה אותי ללוויה שלה. הרבה לפני שהיא מתה. כששאלתי למה דווקא אני, היא ענתה כי ככה החלטתי. אמרתי לה שזה לא הוגן, שאותי היא בכלל לא רצתה ועשתה את הזריקה שהורגת עוברים. היא אמרה טוב, אז בגלל שהתעקשת ונדבקת לי לרחם. היא ביקשה ממני להביא כיבוד ושתייה לאורחים. אמרתי לה, מה פתאום. לא בבית הקברות. היא אמרה שככה היא רוצה. שאלתי לכמה אנשים. היא אמרה עשרה. זהו? שאלתי. היא לא ענתה. אמרה נתראה שם וניתקה. איכשהו הצלחנו להידחס לתוך עשרה אנשים. היא כמובן איחרה. כשהיא הגיעה היא רק הסתכלה מרחוק. המבטים שלנו נפגשו ובמקום לעצור היא אמרה לנהג שימשיך לנסוע. אף אחד לא ראה אותה רק אני. רציתי להגיד לכולם שהרגע היא עברה במונית אבל לא יכולתי. מה הם יחשבו עלי. המחלה, בתי החולים, הרופאים, זיהוי הגופה. שתקתי. הלכנו לבית של ההורים לשבת שבעה. בלילה היא התקשרה, וביקשה אותי. אמרתי לה שהיא לא נורמלית ושכולם בטוחים שהיא מתה. ואיפה היא. היא אמרה שהיא נסעה לצפון ותבוא כשכולם ילכו. ביקשתי ממנה טלפון שאפשר יהיה להתקשר אליה אם יקרה כאן למישהו משהו, נניח לאבא. היא אמרה שלא צריך, אם יקרה משהו היא תדע לבד. היא לא חזרה אחרי השבעה. אבל לפעמים היא מתקשרת אלי, בלילות."